[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אורית נשענה על אדן החלון והביטה החוצה- לרחוב, זוג מחובק הלך
בו, מצחקק בקולניות. צלם של השניים נפל על המדרכה, כשל אחד,
לעיתים נעלם בגלל פנס הרחוב המהבהב. היא נאנחה ופנתה אל שולחן
הכתיבה שלה. מהמגירה התחתונה הוציאה קופסת עץ כבדה ומתוכה
הוציאה דף מקופל. כמו באותו יום שבו כתבה את המכתב הזה, עמדה
מול עיניה תמונה ברורה שלה ושל רונן מחזיקים יד ביד רצים על
כרי הדשא בקיבוץ בו גרה אז.

"רונן,
שוב מכתבים, אפילו שאתה אומר שאתה לא אוהב לקרוא. ושוב מילים
ריקות שאני זורקת לאויר או לדף, ושוב אתה, שם ברקע, ושוב אהבה
ושוב כואב לי הלב ואחריו הגוף ואחריו הדמעות באות, גדולות
ומלוחות זורמות כמו מפלים על פני, חורצות פסים דקים במסכת
האיפור שמטרתה להסתיר כל כאב או אנושיות שבי. הרי אני רק אותה
בובה של אימא ואבא, שמוציאים מהארון להשוויץ בפני האורחים.
אירועים ורגשות כאלה לא מוכרים לך רונן, אני יודעת ואני מבינה,
גם אימא ואבא ומשפחה אלה מושגים שזרים לך, הרי גדלת לבד, בבית
הילדים של הקיבוץ כשהוריך עזבו מסיבות שלא הסכמת לפרט. אתה
חידה גדולה רונן, כמו שאלה במבחן שאני לא יכולה לענות עליה
ונכשלת רק מהסיבה הזאת. אני כל כך רוצה לדעת, לחדור לתוכך
ולהבין הכל ואתה פשוט לא נותן לי.
כן, אתה צודק, לא נוכל להיות ביחד, לא ירשו לי, אבל אני לא
מסכימה איתך כשאתה אומר שאני טובה מדי בשבילך, טהורה מדי, כי
אני לא. הרי כל אותם ימים כשהתגנבתי איתך אל הפרדסים, כל אותן
פעמים שחלקתי עמך אהבה מטורפת שיקרתי להורי ולעצמי, כל הזמן
הזה ידעתי שכלום לא נכון, שהכל עוד שקר שלך, שהכל עוד מעט
יגמר. והמשכתי.
והכל היה כדי לשמוע מילה טובה, לקבל ממך נשיקה, וחיבוק ולא כל
הזמן רק לתת. אני עוזבת מחר, כבר דיברנו על זה, רק רציתי
להזכיר לך כמה אני אוהבת, כמה זה לא הגיוני בשבילנו להיות
עכשיו ביחד..."


הידיים שלה רעדו והדמעות צנחו על הדף מורחות את הדיו. היא פנתה
לארון והוציאה ממנו תיק גדול והחלה למלא אותו בבגדים שונים,
כשהיה מלא סחבה אותו במורד המדרגות והניחה אותו ליד הדלת.
משולחן האוכל לקחה את מפתחות הרכב שלה ואת הארנק ועל השולחן
השאירה פתק-
"יצאתי, הכל בסדר, אחזור בעוד כמה ימים"
היא יצאה מהבית ליום קיץ לח כשרוח חמה נושבת לכיוונה היא פתחה
את האוטו, למושב האחורי היא זרקה את התיק והתיישבה מקדימה,
מתניעה ויוצאת מהחנייה לכיוון הכביש.
בתחילה לא ידעה לאן היא נוסעת, אך לבסוף נסעה לת"א, למלון על
שפת הים וביקשה חדר לשלושה ימים. היא אחזה בידה את המפתח ועלתה
במעלית לקומה השלישית. "חדר 307, 307.... הנה" היא מלמלה לעצמה
ופתחה את הדלת. ריח של חומרי ניקיון קידם את פניה, וגם שוקולד
על הכרית. היא התיישבה על המיטה והביטה מבעד לחלון הגדול אל
הים הכחול. על החוף רצו ילדים, משחקים תופסת. גם היא ורונן היו
משחקים תופסת, בקיבוץ... לפני שנים. היא פתחה את הארנק שלה,
מחפשת "אדוויל" וממנו צנחה תמונה של שניים מתוך שלושת ילדיה-
עידו וגל. היא מצאה את הכדור והלכה לאמבטיה, מילאה כוס במי מרז
ובלעה את הכדור. דמותה הביטה בה בעייפות מהמראה. בפניה ניכר
גילה, היא כבר בת 38, לא ילדה. היא התקשרה אל גלעד המענה הקולי
ענה לה-
"אהלן, זה גלעד, אני לא בבית תשאירו הודעה ואני אתקשר בחזרה"
"גלעד? זו אורית. מזל טוב, בן 24 היום, הא? חח... ביי"
היא הניחה את השפורפרת במקומה והביטה שוב בתמונה... כמה רצתה
שגם גלעד יהיה שם, כמה לא יכלה לבקש ממנו זאת. את היומיים
הבאים בילתה במחשבות. היא קמה בחמש, יוצאת לטיל על החוף השומם
וחוזרת לארוחת בוקר. אחריה הייתה חוזרת לחדר ומביטה מבעד לחלון
אל האופק עד ארוחת הערב, אחריה הייתה הולכת לישון. ביום
השלישי, באמצע הלילה ארזה את בגדיה לתיק, שילמה בכרטיס האשראי
ועזבה את המלון. היא התחילה לנסוע דרומה... במכונית מנגן הרדיו
שירי אהבה עצובים ואורית מזמזמת עם המנגינה. "היום אני אראה את
רונן," היא חשבה "אחרי כל הזמן הזה... כמה זמן עבר באמת? עשרים
וארבע, עשרים וחמש שנים? כן.. משהו כזה. הוא יזכור אותי? לא
לא. הנה, אני חוזרת הביתה... כן... לא, אני לא יכולה. אנחנו
חייבים לסגור את העניין הזה בנינו, אי אפשר שהוא לא ידע. בן
כמה רונן היום? 41?  יכול להיות שפחות, יכול שיותר, אני כבר לא
זוכרת..." היא שקעה במחשבות שלה ובנהיגה... דקות עברו ואז
אורית פנתה לכביש צדדי, חוזרת לקיבוץ בו גדלה. היא נכנסה דרך
שער הקיבוץ, מנופפת בידה למי שעמד שם והחנתה את רכבה מול
מזכירות הקיבוץ, היא יצאה ממנו ונכנסה למבנה הקטן.
"יש פה מישהו?" היא שאלה וקולה רעד.
"כן, כן, אני מיד מגיע" קול צרוד ענה לה ומולה נעמד גבר כבן
שבעים. הוא נעץ בה מבט ארוך ואז פלט בהפתעה: "אורית? אורית
כרמי? זו את?"
היא חייכה במבוכה והרימה את ידה אל מול פניו- מראה לו את
הטבעת: "עכשיו זה אורית יוגב אבל- כן זו אני" ואז היא שקעה
לחיבוקו החם של המורה שלה בחטיבה.
הם התיישבו ליד השולחן במזכירות, אורית מנסה לסדר את שערה
הפרוע מהרוח באצבעותיה וחגי מסתובב בחדר, לא יודע מה לעשות.
"רוצה לשתות? קפה? תה? שוקו? מים?" הוא שאל לבסוף
"מים יהיה מצוין, תודה" היא הנהנה והוא מיהר למלא לה כוס
זכוכית במים קרים.
"מה מחזיר אותך לפה ילדה?" הוא שאל כשהתיישב מולה לבסוף
"הו, החלטתי לבוא לבקר" היא שיקרה
"רונן?" הוא שאל והיא פלטה בקושי תשובה חיובית
"הוא עדיין פה?" היא שאלה בסקרנות וחגי הנהן "הוא גר בחדרים
החדשים, אני לא זוכרת בדיוק איזה, נראה לי שהאחרון"
"הו! תודה רבה חגי!" היא אמרה, קפצה על רגליה ומיהרה החוצה.

"מי זה?" הקול שלו היה בדיוק כמו שהיא זכרה.
"אורית" היא ענתה וגוש פחד עמד בגרונה
"אני לא מכיר שום אורית, תלכי" הוא השיב, אך היא הוסיפה לדפוק
על הדלת.
"מה? מה?" הוא פלט ברוגז ופתח את הדלת. רגע עמד בלי לזוז, בלי
לומר מילה ואז חזר לתוך החדר טומן את פניו בידיו ומתיישב על
המיטה. היא עמדה בפתח מביטה בו בעיניים לחות.
"אתה לא תגיד לי שלום?" היא שאלה לבסוף.
"שלום", הוא פלט בחוסר רצון בולט והסתכל עליה מנענע את ראשו
מצד לצד "לא השתנית בכלל" הוא אמר.
"השתניתי מאוד" היא אמרה ואז הוסיפה "באתי כי אני חושבת שהגיע
הזמן שנסגור עניינים בנינו... אתה לא סבור שהגיע הזמן?"
הוא הנהן- "בואי נלך לטייל, אישתי תכף תגיע ותתחיל לכרכר
סביבנו ולא תהיה לנו פרטיות" לפני שהשיבה הוא קם בתנופה, אחז
בידה והוליך אותה מחוץ לחדר, מוביל אותה דרך כרי הדשא
המטופחים, בין עצי אורן גבוהים, מאחורי הרפת אל פרדסי עצי ההדר
שריח לימונים תמידי היה בהם. הם התיישבו מתחת לעץ ואורית הביטה
בשעונה. השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר, ארבע שעות עברו מאז
עזבה את המלון ובעצם היא מרגישה שהיא חוזרת בזמן... לימים בהם
הייתה בת .14

"רונן, אימא שלי נסעה לעיר ואבא שלי בתורנות בלול, אני יכולה
לבלות איתך את אחר הצהריים" אורית, כששיערה קלוע בשתי צמות
עמדה באמצע חדר הילדים והביטה ברונן ששכב על מיטתו והסתכל
עליה.
"תתחדשי" הוא פלט
"מה?" היא לא הבינה
"השמלה שלך, חדשה. תתחדשי"
"או, תודה" היא הסמיקה "אתה בא?"
"כן, בטח" הוא קם מהמיטה והם הלכו, יד ביד אל הפרדס. שורות של
עצי לימון נטעו בקפדנות ואורית פרסה שמיכה על הקרקע והתישבה
עליה.
"אנחנו עוזבים שבוע הבא" היא אמרה.
"טוב" רונן אמר.
היא נשכבה לאחור מביטה בשמיים ונושמת נשימות עמוקות.

"אורית? אני מדבר איתך" רונן נגע קלות בכתפה.
"סליחה... פשוט נזכרתי בפעם האחרונה שהתראינו, בפרדס... בגלל
זה חזרתי בעצם".
"מה? למה?" הוא לא הבין.
"בפעם ההיא, עם כל מה שהיה לפרדס..." קולה נחלש והיא שוב חזרה
לאחור.

"רונן? מה יקרה עם יבוא מישהו?" היא שאלה, קצת באיחור, הם כבר
היו אחרי, שוכבים ערומים כמעט לגמרי זה לצד זו בפרדס, מעליהם
שמיים כחולים של תחילת האביב והוא נושק לה באהבה.
"שטויות, מי כבר יבוא?"
ושוב הם שקועים בעצמם, באהבה המטורפת שבוערת בתוכם בפרידה
שמתקרבת בצעדים גדולים. היא עוזבת, הם עוברים לעיר- הוריה
רוצים שתפסיק להיפגש אתו, הוריה לא משאירים לה ברירה אלא
להפסיק להיפגש איתו. 'הוא לא ברמה שלך, לא מגיע לקרסוליים שלך'
כולם אומרים לה 'הוא מנצל אותך, מה יש לילד בן שבע-עשרה וחצי
לחפש עם תינוקת כמוך, הוא אפילו לא לומד, הוא יהיה עבריין- זה
בטוח' והיא לא הקשיבה אז, היא הייתה בורחת לחדר הילדים לבכות
אל תוך הכרית שלה.

"אורית? את מוכנה לענות לי?"
"מה?"היא שוב נאלצת לחזור למציאות
"מה קרה אז שהיית צריכה לחזור עכשיו?"
"יכולתי לחזור גם קודם," היא מלמלה "אבל לא הרגשתי מוכנה לספר
לך את הסיבה בגלל עזבתי-"
"את מוכנה להגיד כבר ולהפסיק לקשקש?" הוא התעצבן וכמעט צעק
"הייתי בהריון, ההורים שלי לא רצו שאני אלד בקיבוץ בו הם גדלו,
הם התביישו" היא אמרה מהר מהר ולא הביטה בו בכלל
"מה?" עכשיו רונן באמת צעק
"שש... אמצע הלילה, אל תצעק" היא אמרה לו
"את רצינית?" הוא שאל, הפעם בשקט והיא הנהנה.
"קוראים לו גלעד..."
"גלעד?" הוא נשמע מהורהר.
"כן."
"מסרת אותו לאימוץ?"
"לא, הוא גדל כאח שלי, הוא לא יודע."
רונן שתק דקה ארוכה ולבסוף שאל- "ומה את רוצה ממני?"
"חשבתי שתרצה לדעת"
"אני מעריך את הכנות שלך אורית, אבל אני נשוי"
"גם אני נשואה" היא צעקה ונעמדה על רגליה "ויש לי ילדים! אבל
חשבתי שאולי יעניין אותך לדעת לאן נעלמתי כל השנים האלה, אתה
אגואיסט, בדיוק מה שהיית לפני 25 שנים!" היא התחילה לחזור
לכיוון המזכירות בכוונה ברורה לברוח משם ולשכוח שאי פעם הכירה
אותו.
"אורית!" הוא צעק לה והיא נעצרה והסתובבה אליו "תמיד, למרות כל
הזמן שעבר ידעתי שתחזרי אלי, ומאז אותו יום שמרתי לך את זה-"
מכיסו הוא הוציא מעטפה שהשנים הראו עליה סימנים ופלט להתראות
עצוב.
היא חזרה למכונית, בשום פנים ואופן לא יכלה לחזור לחיים
הרגילים שלה. השעה הייתה מאוחרת והמחשבות התערבבו בשינה עמוקה
שנקטעה בפתאומיות מסיבה לא ברורה בעשר בבוקר. היא ישבה במכונית
נושמת נשימות עמוקות ופתחה את המעטפה. מתוכה נפלה את תוך ידה
שרשרת כסף דקה עליה תליון של חצי לב. ביד רועדת היא החליקה על
צווארה אוחזת בשרשרת עם החצי השני אוחזת בו חזק. אז קראה מהפתק
הקצר שהיה בפנים-

"אורית,
את עוזבת אותי, הם צודקים מגיע לך מישהו טוב יותר ממני... מגיע
לך גם הלב שלך בחזרה אז הנה הוא.
אוהב תמיד-
רונן"


הדמעות זרמו מעיניה כמו נחלים, חורצות באיפור סדקים כמו ביום
שבו כתבה לו את המכתב ההוא. היא התניעה את המכונית ויצאה
מהקיבוץ, עכשיו היא יכולה לחזור הביתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ורדה, אשתו של
ידידי ורעי
אמנון ז'קונט,
יוצאת במופע חדש
עם להקת
הטכנו-פאנק של
אחיה.
הגימיק: היא
עושה קאברים
לביטלס עם
פסנתר.


אפרוח ורוד,
נשבע לכם שזה
היה כתוב
בעיתון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/01 11:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדוה כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה