בדיוק כשצחצחתי שיניים במברשת השיניים החשמלית החדשה שלי, בצבע
סגול, כמובן, הבחנתי בנמלה. בדרך כל הן בכלל לא מטרידות אותי,
נמלים. אני אפילו מאוד מעריכה את הדבר הכהה והקטן הזה שנחשב
ככל כך חרוץ וכל כך הגון.

הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו הוא על איך הן אכלו לי את
החתול לפני יומיים, איך הן יצאו לו מהפה, כאילו הוא לגמרי
שלהן. אפילו להיפרד ממנו כראוי לא יכולתי בגללן.

זו רק נמלה במקלחת, זה לא כל כך נורא.

העברתי את המחשבות שלי לדברים שמחים יותר, כמו החלום שבדיוק
חלמתי. באותן השניות הבחנתי בהן. עשרות על עשרות נמלים. כולן
היו בפינה הימנית של השיש, קרובות לקיר. כולן סביב נקודה שלא
נראת מוזרה מכל השאר, שלא נראית כאילו באמת יש בה משהו. סתם
נקודה.

זה באמת לא לקח הרבה זמן. אני יודעת את זה בעיקר בגלל שצחצוח
שיניים לא אמור לקחת הרבה זמן, לא יותר משלוש דקות. ובשלוש
הדקות האלו, חדר האמבט התמלא בנמלים. כל כך מלא היה עד שהבנתי
שהנקודה היחידה שאין עליה נמלים היא בעצם עלי. וגם זה כבר
היסטוריה.

מתקפת הנמלים עמדה כבר לשתק אותי, בדיוק כמו את החתול. יכולתי
כבר לראות את הוריי מוצאים אותי מתה במקלחת, עם נמלים בפה. אף
לא אחד יבין איך מתה הנערה הכל כך בריאה הזו. אולי לא כל כך
בריאה, בכל זאת, אני אסטמטית.

עשיתי בסך הכל מה שכל אחד עושה. פתחתי את הברז, ראיתי את השיש
מתמלא במים, וגושי נמלים שחורים נשטפים אל תוך הכיור ואל תוך
הביוב. המים טפטפו, הרטיבו את כל הרצפה, רצו להתפרץ ולצאת
מהחדר, להשתלט על כל הבית.

ואז אמא נכנסה לחדר, התחילה לצעוק עלי דברים מוזרים על כך
שהרסתי לה את האמבט, בכלל לא יודעת, בכלל לא מאמינה לה, שהרגע
הצלתי אותה, וגם אותי, ואולי את כולם בכלל. מנמלים.