"גשם. ספסל בפארק, ואני יושב בין הטיפות ונהנה מהשקט שיש כשכל
העולם בורח למתחת לשמיכה. העיניים עצומות ואני חולם בהקיץ
חלומות אהבה, ואז אני פוקח אותן ורואה זוג אוהבים הולכים יד
ביד מתחת למטריה קטנה בדיוק מספיק כדי לא להכיל את שניהם.
העולם מסתדר בזוגות, ואותה שתיקה שאני כל כך אוהב, שעוזרת לי
לחשוב ולהירגע, מכבידה עלי פתאום ואני לבדי. אני קם ומתחיל
ללכת הביתה, אני והחורף הולכים לישון עכשיו." סיימתי לכתוב
ביומן את שעבר עלי היום, הצטנפתי בתוך הפוך שלי ונתתי לשינה
לבוא ולעטוף אותי. אמרתי לעצמי שיהיה טוב יותר מחר.

למחרת בלילה אחרי יום ארוך בעבודה (ימי ראשון תמיד נראים בעיני
ארוכים) שבסיומו הייתה לי עוד שיחה ריקה מתוכן עם אהובתי,
התיישבתי עייף ופתחתי לכתוב ביומן. "למה אני חייב להישאר תקוע
בעבר? היום בערב כשחיכיתי לאוטובוס עמדה לידי אישה יפה (בת 20
בערך) וניסתה לתפוס טרמפ הביתה לאריאל. שלוש מכוניות כבר עצרו
לידה אך כולן נסעו לאורנית, היא הסתובבה אלי במבט מיואש
וכשעיני תפסה את עינה חייכתי ושאלתי אותה אם לא סיפרו לה שכל
האנשים הנחמדים כבר לא גרים באריאל. האוטובוס עצר לידי ואנשים
החלו לעלות, הבטתי בה שוב ושאלתי אם היא לא באה לאריאל, היא
חייכה חזרה ואמרה שזה יותר מהר בטרמפים. עליתי, מכה את עצמי על
שלא שאלתי שוב, שלא אמרתי לה שהאוטובוס עובר מהר אם יש מישהו
לדבר אתו בדרך, על שלא יכולתי להיות אדם נחמד. הייתה יכולה
להיות לנו שיחה נהדרת לי ולה, אפילו ניהלתי אותה בראשי בחלק מן
הנסיעה וחשבתי כיצד יכולתי לגרום לה לעלות. אולי הייתי צריך
להציע לה באבירות טרמפ על האוטובוס ולשלם לה כרטיס בעבור
חברתה. האבירות לא מתה לדעתי, פשוט נעלמו כל העלמות במצוקה וכך
לאבירים נותר אולי להילחם בתחנות רוח ישנות. אז למה אני תקוע
בעבר? אני תקוע בעבר כי אני עדיין אוהב אותה למרות שזה בלתי
אפשרי, כנראה שבגלל זה לא הזמנתי את אותה בחורה לשיחה
באוטובוס, לא לקחתי טלפון, ושוב מצאתי את עצמי יושב עם השקט
לבד בחשכה." סגרתי את היומן וכיביתי את האור, החלטתי שעוד לילה
עם הפוך לא יזיק למרות שאותו בוקר התעוררתי מכוסה זיעה שבאה
לרמוז לי שהחורף ישן ואם גם אני רוצה לישון כדאי שאחליף
לסדין.

ארבע שעות מאוחר יותר התעוררתי מלא זיעה, וניסיתי להיזכר אם
היה איזה סיוט שאוכל להאשים. הספרות בשעון הראו 5:20 ואני
החלטתי שאין טעם לחזור לישון, הורדתי את הפוך והבנתי פתאום
מהיכן כל הזיעה. קמתי לעוד יום עבודה. בערב, 19:30 ושוב אני
והיא היחידים במשרד, הבטתי בה וחייכתי חיוך עצוב, פעם הייתי
יכול לדבר איתה אבל לא הייתי צריך, היו מספיקים לנו המבטים,
מאז נשארו לי רק המבטים והיא הביטה חזרה ובחיוך הבנו שנינו.
חשבתי לעצמי שיום אחד אני והיא לא נוכל להמשיך למרות שאני אוהב
אותה, ושאי אפשר ועם כמה שאני רציתי לשמור על מה שהיה לפחות,
בגלל שרציתי יותר הגענו לכך שהכל כבר אבוד, ואנחנו הבנו רק
בחיוך. בדרך הביתה ישבה לידי בחורה והתחילה בשיחה על הא ודא
ואיפה אני עובד. באמצע השיחה היא קיבלה טלפון ואני ניצלתי את
הזמן ופיסת נייר מיותרת וכתבתי את מספר הטלפון שלי. כשהיא
סיימה את השיחה שאלתי כדי לודא האם זה היה החבר, היא חייכה
ובמבט מבויש אמרה שאין חבר. המשכנו לדבר ואני כל העת מחזיק
בידי את פיסת הנייר, פתאום היא קמה ואמרה שזו התחנה שלה, אמרתי
לה שנהניתי לדבר איתה והיא אמרה שגם היא. אחרי חמש שניות
נוספות של מבט היא ירדה ואני נשארתי עם הפתק ביד, ובעבר. ירדתי
כרגיל שתי תחנות לפני הבית וחתכתי דרך הפארק, בדרך ישבתי קצת
והרהרתי בעבר. באותו יום בו אמרה לי שהיא כבר רואה אותי כ"חבר
מהעבודה" ולכן לא תוכל להיות איתי. "למה לא נישאר רק חברים
מהעבודה?" היא שאלה ואני נתליתי בזה. מאותו יום זה כמובן שלא
היה יותר אותו הדבר. חזרתי הביתה ונפלתי למיטה, פתחתי את יומני
בחושך וחשבתי על מה אכתוב. תוך כדי המחשבות הפלגתי לעולמות
אחרים ולכשהתפקחתי החלטתי לכתוב ביומן על איך זה כשבלילה לבד.
"אני שוכב לבד, כל היום הייתי עסוק ועכשיו, העולם ישן ואני
שוכב לנוח. לו היו חברי ערים הייתי מצלצל ומתנצל על כך שלא היה
לי זמן, הייתי נפגש איתם, אבל העולם ישן בשעות כאלו ורק אז יש
לי הזמן, רק אז אני נח. מאור עיני מפלח את החושך הגולמי ומעצב
בו מראות של ילדות בצל הזמן. אם אנשים רואים כבשים בלי רגליים
בעננים ודובה עם זנב ברקיע הליל מדוע שלא אראה אני דברים כאשר
אני בוהה בחשכה? עצמתי את עיני אל מול החושך, כאילו מסנוור,
נתתי לעצמי לשקוע אל תוך רעש הלילה השקט שצלצל באוזני. שם
בדממה החרישית מצאתי לי הדים של שמחה, רעשי חיי בניצוח הרוח
המשתולל במוחי. עיני נפקחות מעייפות, נוצצות בליאות של לילות
מנוחה, דמעה נולדת ונקברת בהן בתרם תפרוץ. אני מהרהר בחיים
שלי, אולי מצטער ואולי לא, אני לא מתבייש בחיים שלי, פשוט קצת
עצוב לי עליהם... לא נראה לי שבזבזתי אותם, אולי אני אחשוב ככה
עוד 20 שנה אבל בינתיים אני עוד לא. עשיתי הרבה זה בטוח, אך גם
הרבה לא אזכה לעשות לעולם כי פספסתי את ההזדמנות. אומרים שתמיד
מצטערים רק על מה שלא עושים, טוב נו, אפשר רק לקוות, אולי לא.
יש לי הרבה על מה להצטער אם ככה. אין בי כרגע מחשבות מעודדות
אך עיני משוועות להיעצם בכוחות מחודשים, אני מתעתע בהן בעזרת
מראות של ילדות. בעודן נעצמות חוזות עיני במין חיוך לעתיד,
מוכות סנוורים הן נעצמות. אולי כדי להירדם. מחשבה אחרונה קופאת
במוחי אולי עד בוקר, אני לא מתבייש בחיי, רק שדי עצוב לי
עליהם..." נסגר היומן ואני הפלגתי לממלכת הליל שוכב על השמיכה
באפיסת כוחות.

השעון צלצל והעיר אותי, 5:40 ויום חדש החל. בעבודה כל היום
חשבתי על 19:30 ומה אני אגיד לה כשנהיה שוב רק אני והיא. ושוב
כולם בבית ואני תפסתי אותה מביטה בי ושנינו מחייכים, ואז שאלתי
אותה מה קרה לנו ואיך הגענו לזה. היא האשימה אותי, גם אני.
תמיד הייתה לנו דרך להסכים על דברים כאלו. בדרך הביתה המושב
היחיד שנשאר פנוי באוטובוס היה לידי, ואני שוב שקעתי במחשבות
הבדידות שלי. צלצלתי שתי תחנות לפני שלי וקמתי כדי לרדת
לבדידותו של הפארק, ביקשתי ממישהי שעמדה במעבר לזוז כיוון שאני
יורד עוד מעט והיא ענתה בחיוך שגם היא ושלא אדאג. היא ירדה
ואני אחריה, התחלתי ללכת לכיוון הפארק. מגע ידה על הכתף עצר
אותי, הסתובבתי וראיתי אותה עומדת מולי, מביטה לרצפה ושואלת
לאן אני הולך. אמרתי שאני הולך הביתה והיא שאלה אם הדרך לבית
עוברת במקרה דרך הפארק, הגיע תורי לבהות ברצפה ואמרתי שכן.
התחלנו ללכת ושאלנו שאלות, ענינו תשובות וישבנו קצת בשקט להביט
בלילה שבחוץ. צחקתי ודיברתי ופתאום ליוויתי אותה הביתה כשהז'קט
שלי מונח על כתפיה בעדינות וידי מפחדת, מתחככת תוך כדי הליכה
בזו שלה. כשאמרתי לילה טוב היא הדביקה נשיקה על לחיי ושמה בידי
פתק קטן מקופל כאילו לחצה אותו בידה כל אותו הערב, היה כתוב בו
שם ומספר טלפון. בבית השעון הראה על 4:50 כשאני נכנסתי, החלטתי
שאין טעם לישון ולכן התמוטטתי לתוך הכיסא וצנחתי לשלולית
המחשבות. פתחתי את היומן וחשבתי לשרבט פנימה איזה משהו, לאחר
זמן מה סגרתי אותו ריק באותה המידה. 5:35 ויום חדש החל.