לא מצליחה לשחות באוקיינוס של אושר.
אמנם שלווה, אך השלמתי עם העובדה,
שאני הולכת לטבוע בים סוער זה.
הצער קשור לי לרגליים,
כבד יותר ממשקולות.
וכשאקפוץ לתוך המים,
אציף אותם בדמעות.
אני חושבת שאלוהים החליט לוותר.
המלאכים הלכו גם הם,
נוצותיהן מהשמיים נופלות.
וכשהכל סביב מתמלא בדם,
אלוהים הוא זה שצריך לבקש את הסליחות.
טיפות הזמן סוחפות אותי ליום הבא,
גם הגלים והרוחות.
אך כשהצער הוא העוגן,
את הקרקעית מתחת קל לראות.
אפסה התקווה, המלנכוליה מתעצמת.
אני ספינה המתחילה לשקוע,
הייאוש בהחלט עוזר יותר מהר לטבוע.
ואפילו אם היום הבא יהיה מאיר וחם.
תמיד יהיה לי קר בים. |