כשהוא עלה לאוטובוס הוא כבר היה מיוזע למדי.
אחרי הכל הוא המתין יותר מעשרים דקות לאוטובוס והוא לא רצה
לשבת בצל התחנה שהייתה מטונפת לגמרי.
כשעלה הציג לנהג את החופשי חודשי בתנועה נונשלנטית כמו של
סוכני אפ.בי.איי בסרטים ונכנס למעמקי האוטובוס הממוזג. כעבור
מספר שניות צדה עינו את המושב המבוקש. היה זה המושב המועדף -
ספסל אחרון ליד החלון.
הוא תמיד אהב לשבת בסוף מעצם הידיעה שלאנשים היה פחות נעים
לסובב את ראשיהם בחוסר נוחות רק על מנת לבחון אותו, כך גם ראה
התלחששויות בין שאר הנוסעים שחשו לא בנוח לדבר מולו אלא רק
מאחורי גבו.
כעבור שלוש תחנות עלה לאוטובוס אחד ממאבטחי התחבורה הציבורית.
המאבטח נע במהירות באוטובוס תוך מבט מרפרף לצדדים עד שהגיע
לספסל האחרון. הוא נתן מבט חטוף לעברו והתיישב בצד השני על
הספסל שלידו.
אחמד. כך קראו לו לנוסע. כן, הוא היה ערבי ובעל חזות שלא
איפשרה להכחיש זאת ולא, הוא לא ממש ניסה להסתיר זאת גם כשחבריו
הציעו לקרוא לו חמי, גם כי היה גאה בשמו וגם כי טען שחמי זה שם
של אשכנזים.

אחמד, שהיה ער לנוכחות המאבטח לצידו, לא התרגש. הוא היה רגיל
לכך שנבחן  בנוגע התאמת לבושו לעונה והאם הבטן שלו לא נראתה
קצת תפוחה. אך היה משהו שונה הפעם, הוא שם לב שהמאבטח בוחן
אותו במבטו למרות שלראשו היו משקפי שמש כהות ושראשו היה מוסט
קצת הוא עדיין ראה את עיניו מבעד למשקפיים בוחנות אותו, אבל זה
היה שונה. המאבטח קם מכיסאו נתן מבט נוסף באחמד ונתן מחווה
קטנה עם ראשו לעברו לכיוון הדלת.
המאבטח ירד מספר שניות אחר כך קם אחמד הוא צעק לנהג שיעצור
יורד גם הוא באותה תחנה שבה ירד המאבטח שחיכה לו שם, המאבטח
שהבחין בו נע אל אחמד עצר מטר ממנו הרים את משקפיו וחשף עיניים
חומות בהירות "קפה" אמר, אחמד הנהן בביישנות. לא כל יום
מתחילים איתו ועוד באוטובוס.