אני יושבת מול הדף, ורואה מילים, יותר מדי מילים.
מילים בכל הצורות, הצבעים, הגדלים והמינים. יותר מדי מילים.
איך להתבטא? הן שואלות, איך להעביר את המסר?
ואני לא יודעת מה לענות להן, כי לי נוח לשתוק.
לפעמים הפרצוף מדבר בשבילך, ולפעמים לא.
ואז אתה צריך להשתמש במילים, ולבחור בין כל המילים את המילים
שלך.
לא תמיד בוחרים נכון, ולכל מילה יש השפעה משלה.
לפעמים, מבקשים שתדבר, תשתף, תוציא הכול החוצה,
אבל אתה יודע שאין מילים לתאר, למרות שיש יותר מדי מילים.
אין מילים שיכולות לתאר את ההרגשה שמשהו יושב עליך,
משהו לא מוסבר, משהו שמעיק עליך וגורם לך מחנק בגרון,
שגורם לך לרצות שיעזבו אותך בשקט, בלי להסביר, סתם, להיות קצת
לבד.
אין גם מילים לאושר, לאושר שאתה רואה חבר קרוב שמזמן לא ראית,
לאושר שמגיע אחרי גשם ראשון, או כשיוצא פרח בתחילת האביב.
לאושר שאתה קם ורואה שיש לך זמן לישון, או לסתם אושר לא
מוגדר.
כי כל אושר שונה, וכל אושר אי-אפשר לתאר.
לא תמיד יש מילים לכמה, למה, איך, אבל יש יותר מדי מילים.