אודי הקליט בווידאו את תכנית הילדים האהובה עליו. בתכנית היום
המשיכה שולמית, המנחה, לספר על מרקו, הילד שהלך לחפש את אימא
שלו. ומסתבר שבשביל לחפש את האימא, צריך כזה מקל של מטאטא על
הכתף, ושם, בקצה, צריך לקשור דברים בתוך מפה של מטבח.
בסוף התכנית אמרה שולמית, המנחה, שהיא תשמח לעזור לכל ילד שרע
לו.
אודי כיבה את הטלוויזיה והלך לפריז'ידר. הוא לקח לו מילקי והלך
לאכול אותו בסאלון, אפילו שאבא לא מרשה. אבל אבא בין כה וכה לא
בבית, אז מה זה משנה.
המילקי נגמר מהר מדי. אודי ניסה להגיע עם הלשון פנימה וללקק.
לא היה מה ללקק.
היה כבר מאוחר. לאודי היה משעמם. הוא הסתכל בשעון הגדול על
הקיר בסאלון. בשעה כזו אי אפשר ללכת לחברים או שכנים. הוא הלך
לחדר שלו והדליק את המחשב. אבא קנה לו לאחרונה משחק חדש:
'סים-סיטי - 2000'. זה היה מסובך. צריכים לבנות שם עיר עם כל
מיני דברים שקשה להבין אותם. "אולי זה טוב לאבא", חשב. הוא
איבד עניין במחשב וחזר לסאלון.
הטלפון צלצל. אבא הודיע שהוא ממש כבר מגיע. הוא כבר גומר את
הישיבה ואם אודי רוצה, הוא יכול לצלצל לסבתא שתבוא ותהיה איתו
קצת. ואם הוא רעב, שיוציא פיצה מהפריזר ויחמם במיקרוגל.
אודי אמר שלא חשוב, העיקר שכבר יגיע.
הוא הדליק מחדש את הטלוויזיה, הריץ לאחור את ההקלטה בווידיאו
והתבונן בתכנית שהקליט. ושוב, בסוף, אמרה, שולמית, המנחה, שהיא
תשמח לעזור לכל ילד שרע לו.
לאודי היה מצב רוח רע באמת, ובכלל, הוא לא ידע אם להאמין
לשולמית, המנחה, כי הוא מכיר אותה קצת. היא גרה אולי שלושה
בתים מכאן. וגם בהיפר הוא ראה אותה כמה פעמים.
אודי היה עצוב כי היו לו כל מיני מחשבות בראש, למשל, שיש ילדים
שאימא שלהם מקלחת אותם עכשיו, אם הם קטנים. או יושבת איתם או
עושה להם ארוחת ערב. ויש כאלה שאימא עוזרת להם ללבוש את
הפיז'מה, אפילו אם הם יודעים ללבוש לבד.
הוא החליט לספור עד עשרים, ואם אבא לא יבוא עד אז, הוא יילך מן
הבית.
הוא ספר בשקט, בלב. אחרי עשרים הוא המשיך לספור, ואחר כך התחיל
מחדש.
שום אבא לא הגיע.
הוא הלך לארון של הכלי ניקוי. היה שם מקל של המטאטא הישן. הוא
לקח אותו למטבח והסתכל במפה שעל השולחן.
"בטלוויזיה שכחו להגיד מה צריך לשים במפה", חשב.
הוא לקח מהקערה תפוז אחד ואבוקדו, אבל זה נראה ממש כלום. אז
הוא טיפס על הכיסא והוריד את הפחית של הוופלים, והוסיף לערימה.
בינתיים זה נראה מעט. לכן הוא לקח קצת מהגרעינים והשקדים של
אבא והוסיף גם אותם.
עכשיו אסף את הפינות של המפה וקשר אותן. בתוך הקשר הוא השחיל
את המוט של המטאטא, והניח אותו על הכתף.
הוא יצא מהבית, נעל את הדלת במפתח שתלוי לו על הצוואר והלך
למעלית.
"בטח שאי אפשר להיכנס ככה, עם המקל למעלית", חשב.
המעלית הגיעה. בתוכה הייתה גברת שביט, מקומה עשר.
"זאת, הנודניקית", חשב אודי, "עוד מעט היא תשאל עם הקול המתוק
שלה, מה למדתי בבצפר היום".
"מה למדת בבצפר היום?", שאלה הגברת שביט בקול מתוק.
"סתם! שום דבר מיוחד".
"ולאן אתה הולך בעשר בלילה?", המשיכה.
"אני, יש לי סידורים", ענה אודי, כמו שאבא תמיד אומר.
המעלית הגיעה לקומת הקרקע ואודי מיהר החוצה.
היה חושך נורא בחוץ, אבל אודי לא פחד. אבא אמר לו ש"הפחד, זה
רק בראש שלנו". אחרי כמה דקות, כשאודי ראה מרחוק שני כלבים,
הוא פחד. אמנם לא בראש, כמו שאבא אמר, אלא היה לו פחד בלב. לכן
הוא הלך על ראשי האצבעות.
הוא היה צריך לעבור בסך הכל אולי שלושה בניינים, אבל זה נראה
לו מה-זה רחוק. יותר מאשר ללכת לבית-הספר.
"בלילה", חשב, "המרחק נראה עצום".
הוא הגיע לבניין בו גרה שולמית, המנחה מהטלוויזיה. שמות
הדיירים היו כתובים באותיות דפוס גדולות. הוא לחץ בפעמון.
קול של איש אחד ענה לו: "כן?"
"אני רוצה את שולמית", ענה אודי.
"מי אתה?", המשיך הקול.
"אני אודי!", ענה אודי והצביע על עצמו.
"ואיפה אימא שלך?", שאל הקול.
"אימא שלי בכלל גרה בחוץ לארץ".
"ואיפה אבא?"
"אבא בעבודה"
"אז מה אתה רוצה?"
"שולמית אמרה שמי שרע לו, היא תשמח לעזור לו", ענה אודי, "ויש
לי גם כל מה שצריך, מקל של מטאטא וגם מפה של מטבח, עם כל מיני
דברים. בדיוק כמו של מרקו!".