שי גנוסר / אוף איתך |
באדמה שלא הועברה
בגוף שלא נשמע לתשוקה רוצחת
גוף בגוף משלה את עצמו באהבת זריעה
בחורש, בקטיף ובלקט ושכחה.
גוף שלא שכח את נשמתו המבקשת, מתענה,
את לטיפות הרוח הרכות,
המנענעות ענפי העץ השתול בעדנה.
מניפות רכות של רוח
מנענעות תינוק בעריסה.
בלובן גופי המקיש,
הרווה צמאוני, והשקני בזכרונך המזריע
צפה בשורשיך המפלחים קרקע לחה
ראה גבעוליך פורשים ידיים
הבט בי ואל תחדל, את יופיינו.
ואתה,
מה אתה
חדל.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|