ישנה סכנה ענקית בכניעה לממוצע- מין נוחות נעימה הכוללת ויתור
על נקודות קיצון. אותם רגעים הגורמים לנו להרגיש את החיים
במלוא עוצמתם, ולו לרגעים קצרים- הם תמצית העניין.
אומרים שאדם ממוצע חי רק כ-15 דקות בחייו, חי באמת- חווה את
החוויות המאד חזקות הללו. לידה, חויה קרובה למוות, הצעת דייט
למישהוי, ההרגשה שמתקבלת ברגע הנשיקה הראשונה עם הדייט שמאד
רצינו, פתיחה בשיחת חולין עם מישהו מוכר למרות חוסר הנעימות,
ועוד רבות וטובות הדוגמאות שקיימות.

הסכנה היותר חמורה היא בהתמכרות לחיים ממוצעים, נוחים. זו
אופציה שקיימת כל הזמן, והיא הכי קלה ומזמינה. היא מזכירה לי
את בריכת השחייה של ילדים קטנים- רדודה, קטנה וחמימה. משתן.

חוסר באקטיביות יכול ליצור פחד משינוי שגרת החמימות, ורתיעה
מהמקומות  המפחידים והמעניינים באמת. בלי שום ספק דרוש אומץ
ותרגול בהגעה למקומות האלו, מקומות מאד לא פשוטים.

ואני אומר- אסור לקדש את הממוצע, את האפור! יש לנסות לפתח
חשיבה יצירתית ולעשות הרבה נגד הנוחות, אותה נוחות שמדשנת
אותנו בחלק עצום מחיינו וגורמת לנו לדעיכה.