[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שני רשף
/
ככה זה כשצעירים

מה שהתחיל כרשימת דברים לכינרת הפך בסוף לסיפור. אשכרה. והיה
ממש כיף. אולי נעשה את זה עוד פעם? באמת שרק חסר לי רעיון. קצת
בא לי לכתוב סיפור מותח. אולי אחד בכמה חלקים. יענו, שלב ב'.
מתוחכם. משהו עם רצח, ואישה יפה.


טרום בכורה



היום החלטתי שבא לי לכתוב סיפור. סתם ככה, משומקום. כאילו,
תמיד הייתה לי תחושה מוסווית של שליחות נבואית מופרכת כאילו
נועדתי לזה, אבל זה אף פעם לא יצא. אחי הגדול דווקא כתב ספר,
ואפילו מוצלח יחסית לסופר לא מוכר. נדמה לי שהוא כבר כותב את
השני. או כתב. לא שזה עניין של תחרות בין אחים או משהו כזה,
בכלל לא. אבל גם אני יכולה לכתוב ספר אם אני רוצה. באמת. ואם
לא ספר, אז לפחות סיפור אחד. אבל אחד ממש טוב. מעניין כזה, וגם
מצחיק קצת. שכולם יאהבו. ברור שיש עם זה קצת בעיות, אבל כאלה
שאפשר להסתדר איתן. למשל, שאין לי ממש רעיון לסיפור, או מה
לכתוב בו. וגם זה שאני נורא ביישנית אז קשה לי להראות דברים
שכתבתי לאחרים. אבל באמת, בעיות זניחות. מכסימום אני כותבת
סיפור על כלום ומראה אותו רק לעצמי. הכי גרוע - מקריאה אותו
לכלבה שלי, ומלטפת אותה כדי שלא תגיד דברים רעים. ושלא תבינו
אותי לא נכון, זה לא שאני לא יכולה להתמודד עם ביקורת. אני
אוהבת ביקורת. מאד. רק אם אפשר שתהיה טובה או שלא תהיה בכלל,
או לפחות לא מכוונת כלפי. תודה.
בקיצור הבעיה בעינה נשארת. עומדת זקופה וגאה ומביטה בי במבט
מזלזל. "אין לך נושא לסיפור, הא?" אומרת הבעיה וחיוך מדושן על
פניה. "לוזרית". ואני, רועדת במקצת ומחזקת את עצמי בניסיון
נואש אחרון, מריצה במוחי רעיונות שונים, סיפורים מרגשים, קטעים
טלויזיוניים נדירים - כל מה שיכול לעזור. "רק רעיון קטן,
בבקשה. רק אחד!" אני מתחננת. אבל כלום. מוחי ריק כמו הגלות
האינסופית של כלבי הרחוב בתאילנד. או לפחות כמו מדבר ממש ממש
צחיח. הזמן מתקתק, וההזדמנות שלי לחמש דקות של תהילה הולכת
ומתרחקת בצעדים אלכסוניים.
תמונה צצה בראשי. אני, הבעיה וההזדמנות יושבות בחדר קטן. מן
סצנה של חקירות, עם שולחן עץ מוארך ומנורת פלורסנט מסנוורת.
Bad cop-good cop שכזה. "נו, מה את אומרת?" שואלת ההזדמנות.
"פשוט תודי שאין לך כישרון ותעזבי. זה בסדר. לא כולם יכולים
לעשות הכל". ''כן," הוסיפה הבעיה, "פשוט צאי מזה. אין. קפיש.
לא הולך לקרות". ''לא", מלמלתי בחוסר אונים אל מול נורת
הפלורסנט, "לא, רק עוד ניסיון אחד. אני מבטיחה. בטוח יצוץ לי
משהו... באמת.  אולי סיפור על כבשים ירוקות ? או, על עולים
חדשים שמדברים רק צרפתית?" ''ממש. פתטית" פלטה הבעיה בזדוניות.
"את רואה?" פנתה להזדמנות ואמרה: "היינו טובות מדי אליה. אנחנו
מבזבזות זמן. יש מספיק אנשים שם בחוץ שמסוגלים לפתור אותי,
ומגיע להם קצת ממך. זאתי? פשוט בזבוז של זמן". ההזדמנות הביטה
בי במבט המערב רחמים וגאווה עצמית, ונעמדה לצידה של הבעיה.
"בואי נלך" אמרה הבעיה, ושתיהן פנו לעבר הדלת. "לא!" צעקתי.
"אני יודעת!". ''אני אכתוב סיפור על כלום. על אך זה שאין על מה
לכתוב. על זה שאין נושא לסיפור!" הבעיה הביטה המומה בהזדמנות,
שנראתה כאילו ראתה רוח רפאים. בחדר שרר שקט מקפיא, ושמעו רק את
הזמזום המעצבן של מנורת הפלורסנט המסנוורת.
אף אחת לא ידעה מה להגיד. קמתי על רגלי, עיני מתנועעות בעצבנות
מצד לצד,  סוקרות את החדר הריק. ניגשתי אליהן בזהירות, יודעת
שזו הפעם האחרונה. עמדנו כמו בדו קרב,כשרק השולחן מפריד
בינינו. ההזדמנות החזיקה בידה של הבעיה, כמו גמלה החלטה בליבה,
והושיטה לי את ידה השנייה. כל מה שרציתי עמד להתגשם. הרמתי את
ידי בהיסוס מהול בביטחון, ולחצתי את ידה. כולנו עמדנו וחייכנו,
וידעתי שהכל הסתדר.
פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, ניתקה הבעיה מאחיזתה וזזה הצידה.
"מה קרה?" שאלה ההזדמנות. הבעיה סקרה אותי מכף רגל ועד ראש.
"עוד עניין קטן לי אליך" השיבה, בוהה באוויר בחוסר שייכות.
"עניין קטן ממש".
"עניין? מה זאת אומרת עניין?" בלעתי את רוקי בחרדה. הבעיה
התיישבה ותופפה באצבעותיה על השולחן. "העניין הוא", סיננה
בארסיות והביטה ישר לתוך עיני, "הסוף".
ההזדמנות הביטה בי בדאגה ואני מלמלתי, "הסוף?" ''כן, הסוף"
הדגישה הבעיה את דבריה ביתר שאת. "יש סוף לסיפור? כדאי מאד
שיהיה לו סוף"

הבעיה עם סופרים צעירים, היא שאין להם קו מחשבה רצוף. הם
יכולים לדבר על משהו אחד, ואז פשוט לעבוד למשהו אחר. כאילו
כלום. כמו למשל חברה שלי, שתמיד כששואלים אותה משהו שהיא לא
רוצה לענות עליו, היא מדברת על ספורט. כן, ספורט. זה נכון שאין
הרבה בנות שאוהבות ספורט, אבל היא ממש אוהדת שרופה. מכבי משהו
נראה לי. אני, בכל מקרה, לא מבינה בזה כלום. הקטע הוא שהיא גם
ממש אוהבת מכוניות, ממש בת-בן שכזו. למרות שהיא לא מהלסביות
הזועמות האלו עם השיער הקצר, בכלל לא. לא נראה לי שהיא אפילו
פמיניסטית. לא אחת ששורפת חזיות בכל מקרה. היא גם ככה גבוהה
ולא ממש אכפת לה מה חושבים עליה. ככה זה כשצעירים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה אבטיח
ואיזה בטיח..


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/05 10:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שני רשף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה