בגיל 20 החיים די קלים, הרי יש בריאות, וכל החיים לפניכם,
צפיות, אכזבות עדיין אפשר להושיט יד ולגעת בכוכבים. עדיין כלום
לא נחתם יש בידי לעשות את כל הבחירות בעולם.
מאת: "בלה בלה בלה..." אז בגלל הטיפשות שלי נרשמתי לקורס כתיבה
יוצרת, "כדי להרחיב את האופקים".
הבעיה היחידה שבמקום לגלות את חיי הרוח, בעיקר גילתי שבעיות
אולקוס זה לא מיתוס.
והמרצה שהוא בערך הסיבה היחידה שאני עדיין ממשיכה להגיע לקורס
הביא לנו משימה לכתוב סיפור אוטוביוגרפי או לחילופין בדיוני,
בתור דמות ראשית ועגולה או משנית ושטוחה, אשר מספר על חיי בני
ה-20 החוויות, הכאב ההתלבטויות וכו'... ובתור התייחסות הוא
הביא לנו את השורות הללו מאיזשהו ספר שכתב סופר דגול אך שנוי
במחלוקת בכדי שהם יעוררו בנו רגשות עזים ונוכל לכתוב סיפור
שיזכר לעד בדפי ההיסטוריה או משהו...
הבעיה אשר נוצרה אצלי היא שהטקסט לא עורר בי שום רגשות פרט
לבחילה קלה, כי אני לא הצלחתי למצוא את החלק השנוי במחלוקת או
איזשהו שינוי מדברים שסבתא שלי אומרת...
אבל זה אכן גרם לי להעלות כמה נקודות למחשבה כדי ליצור לי חומר
גלם לסיפור...
והנה לפניכם הרגש הכי עז שיש לי לגבי הכתיבה על הגיבורים בני
ה- 20 ויפי התואר אשר דמויותיהם מעטרות את מיטב דפי הספרים-
קודם כל כשהגיבורה נמצאת בספר, אז גורלה כבר כן נכתב (ובמקרה
שהיא אנה קרנינה... גם לא כדאי לה להגיע לסוף ולגלות מה יקרה),
ודבר שני היא לא בדיוק חיה במציאות
כי במידה ולא מדובר בספר שהוציאה האגודה למלחמה באקנה... אף
אחד לא מקדיש 350 עמודים לבחורה שלא מוצאת דייט בגלל בעיית עור
קשה ואם כבר מתמודדים עם הנושא זה בדרך כלל על מישהי שכן מתאהב
בה הבחור בגלל היופי הפנימי...
הנה עוד מושג שמישהו חייב להסביר לי- "יופי פנימי"... מה זה???
מי זה??? ואיך משיגים אותו???
כי לפחות לפי המילה הכתובה זה ישיג את הגבר האידיאלי שאיתו
תוכלי לבלות עד סוף ימי חייך...
טוב אבל האמת שאני סוטה מהנושא.
טיוטא מספר 1
אז חשבתי לעצמי כדי להיות כנה עם עצמי ולא להקל יותר מדי על
חיי הגיבורה שלי אני לא אעשה לה חיים קלים,
היא תהיה מכוערת ועם בעיות קשות שיגרמו לפרויד לחזור, מצד שני
כדי שהמרצה לא יחשוב שזה יותר מדי אוטוביוגרפי אני אמקם אותה
במאה ה-19.
אוולין נולדה למשפחה מהמעמד הגבוה, אביה היה דמות משפיעה
באנגליה הוויקטוריאנית (מזכירה לעצמי לברר מתי אנגליה הייתה
וויקטוריאנית - כי אם זה לא במאה ה- 19 זה שהמרצה יחשוב
שהסיפור אוטוביוגרפי תהיה הצרה הקטנה ביותר שלי...)
החיים הטובים היו פרוסים לפניה, אפילו בכוכבים היה כתוב שהיא
תמצא את אהוב ליבה, והם יחיו ביחד בבית וויקטוריאני באנגליה
הוויקטוריאנית עד סוף ימי חייהם עם הכלב והילדים
הוויקטוריאניים שלהם.
אבל השריפה שארעה בבית שינתה את פני הדברים ואת הפנים שלה ומאז
היא מסתתרת בעליית הגג וחיו נקטעו בטרם חיה אותם.
איכשהו יש לי הרגשה שלא פיתחתי מספיק את הדמויות, ואי אפשר
להזדהות עם הכאב של אוולין.
אני כמובן יכולה עוד הפעם להעתיק את הסיפור שכתב מלווין
מהקבוצה המקבילה ולזכות הכל ההערכה...
אבל בפעם שעברה הבטחתי לעצמי שאני מפסיקה.
אז אתם בטח שואלים ממה נובעת האדיבות של מלווין, ובאופן כללי
איך אני יכולה להסתובב עם בחור שקוראים לו מלווין.
אז ההסבר של זה די פשוט מלווין הוא האקס המיתולוגי של חברה
שלי, ובזמן שהיא זרקה אותו לקרשים
אני אספתי את השאריות ולא בגלל חוש אימהי של חוש של אמא תרזה
אלא בגלל שהשאריות נראות ממש טוב.
מלווין הוא עוד דוגמא להורים שפשוט לא חשבו לפני שהם העניקו
שם לילד.
בניגוד לציפיות הוא לא חננה רזה ונמוך עם משקפיים, שיורידו לו
את הגשר עוד כמה שנים, מלווין הוא חננה מעוצב להפליא,
שהמשקפיים מוסיפות לו פן אינטלקטואלי שמאפשר לא להתבייש להראות
אותו להורים.
אז כשקסידי זרקה אותו בטענה שהיא מחפשת את עצמה והוא חוסם לה
את האפשרות לחקור את הרוחניות או משהו, אני הייתי שם כדי לאסוף
את השברים.
ומאז אני חיה עם התוצאות, הסתבר שמלווין רואה בי את החברה הכי
טובה שלו ומגדיר אותי בתור אחרון הפילנתרופים, והאנשים האמפתים
בעולם והוא אוהב את החיבור הרוחני שנוצר בינינו, אם זאת הוא לא
בדיוק הזניח את הצד פיסי ומצא לעצמו איזו מעודדת שקוראים לה
קלי... שכמובן בלונדינית, ציצים גדולים ואינטליגנציה רגשית של
אבטיח.
וכל פעם שאני מעירה לו על קלי הוא מסביר לי שאחר מערכת היחסים
שלו עם קסידי הוא לא רוצה להיקשר למישהי, והוא אוהב את הקלילות
של קלי, והוא שמח שאני תמיד שם בשבילו עם הוא צריך לדבר עם
מישהו.
אז אני אציין את המובן מאליו התוכנית נכשלה!!!
היא קיבלה את המלווין המעוצב להפליא, ומאמין שבמיטה צריך
לגוון, זה חשוב לענג את האישה, ושיש לו את כל הכלים כדי
להצליח, ואני קיבלתי את מלווין החננה שאוהב לדבר בשפה גבוה
ולדסקס על כיצד המיתולוגיה היוונית השפיעה על החיים שלנו,
ולחלוק רגשות שבכלל הוא לא מרגיש אלי.
אז באחת השיחות המרגשות הללו, דיברנו על ההרס שזה גורם לאדם לא
להתפתח, ולהישאר מקובע, והוא הציע לי את הרעיון הגאוני של
להרחיב אופקים ע"י כתיבה יוצרת.
היססתי, יותר נכון חשבתי על הנוסח המדויק של איך להגיד לו שאני
וכתיבה יוצרת זה לא בדיוק שילוב נבון, כי המילה הכתובה כנראה
לעולם לא תתאושש מהשימוש שלי בה.
ואז כמו בסרט זול משנות ה-70 הופיע לפתע בפתח הדלת בסלאו-מושן
אהבת חיי- שבאופן מאוד לא צפוי החלה להתקרב אליי בחיוך שובה
לב, ואף אמרה לי שלום.
לי באופן צפוי עליי לציין נמרח חיוך אווילי על הפרצוף, ושנייה
לפני שהכרזתי בפניו על אהבתי, מלווין הציג בפני את ניק המרצה
לכתיבה יוצרת.
ואני ברגע של פיזור דעת, אי- שפיות זמנית או כל שם אשר שתתנו
לתופעה חייכתי אליו, והכרזתי שאני שמחה שהוא בא דווקא עכשיו כי
אני מצטרפת לקורס ויש לי כמה שאלות על הטיב שלו, כי לסתם קורס
אני לא מצטרפת מפאת הרקע העשיר שיש לי בכתיבה.
הוא כמובן ענה לי בשאלה ההגיונית מדוע אני צריכה קורס כתיבה
יוצרת אם אני מרגישה כי השלמתי את לימודי???
ואני עניתי כי תמיד עוד יש מה ללמוד... וכי סופר שאינו רוצה
ללמוד לעולם לא יוכל לקרוא לעצמו סופר.
מלווין מצדו נחנק מהקולה שיצאה לו מהאף מרב צחוק
ניק שהחליט, וכנראה בצדק שאנחנו חבורת חולי רוח, דחה בנימוס את
הצעתי להצטרף אלינו לשולחן.
אבל לא לפני שהוא אישר לי שהקורס מתנהל ברמה מאוד גבוה, וכי
הוא ישמח לראות אותי שם.
אני באופן טבעי חישבתי את הסיכוי שהאדמה תבלע אותי ברגע זה,
והחלטתי שהסיכויים נגדי.
אחרי שמלווין סיים את הצחוק ההיסטרי הוא אמר לי לא לפתח ציפיות
כי המשכורת שלהם תלויה בכמות האנשים שמגיעה. ושעכשיו הוא לא
מוכן ללמוד איתי באותו הקורס בגלל כמות הבושות שאני עלולה
לעשות לו.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי אי-אפשר היה לעצור אותי הגאווה שלי
נפגעה.
אני הבטחתי לו שלא איכפת לי מה הוא חושב ואני לא הולכת לוותר
על החלום שלי להיות סופרת רק בגלל הבורות שלו. ואף יותר מכך
ניק ואני נועדנו אחד לשני ואני אוכיח לו את זה.
בדיעבד כמובן הסתבר שזאת עוד תוכנית גאונית שלי שנכשלה. כי
המציאות הקשה היא שלכתוב אני באמת לא יודעת, לוותר אני לא
יכולה כי מלווין בחיים לא ישכח לי את זה.
והרגע בו הרגיש שאני עושה לגבי זה שאני הייתי איתו ברגעים
הקשים כדי שהוא יביא להעתיק את הסיפורים שלו יגיע חיי יגמרו.
אבל בגלל שתרופת הפלא עדיין עובדת מלווין הביא להעתיק את
הסיפור שלו, והגשתי אותו.
כי חשבתי לעצמי שחטא ההיבריס הביא אותי למצב הזה אז הדרך הכי
טובה לצאת ממנו זה לעשות ההפך - כלומר להשפיל את עצמי או כמו
שאני אוהבת לנסח את למחול על הגאווה שלי ולהמשיך להתחנף
למלווין.
הסתבר שניק ראה בסיפור הזה את התגשמות הגאוניות, והחליט להציע
לי לכתוב בתור בעיתון שבו הוא עובד.
כאן באמת הייתי במצב קשה מצד אחד מושא אהבתי מבקש ממני משהו
פעוט כמו להמציא כל שבוע מחדש כשרון שלא קיים אצלי, עם חיוך
כובש, מצד שני הכשרון לא קיים אצלי.
הדילמה אכן קשה, אז אמרתי לו שאני צריכה זמן כדי לחשוב על זה.
בגלל שהייתי צריכה צד אובייקטיבי יותר נכון מישהו שהוא לא
מלווין, תיארתי את הסיטואציה לקסידי שבינתיים מצאה את עצמה
בתור ברמנית, והמרחב שמלווין השאיר לה התמלא היטב ע"י בחורי
קולג' צעירים.
וכל ההטפות שלי לגבי זה שהיא לוליטה לא עזרו.
אז הגעתי אליה לפאב ופרסתי בפניה את כל בעיותי בחיים, אני
חושבת שהיא נתנה לי איזושהי עצה אבל אני ממש לא זוכרת בגלל
ההנגאובר, דבר שני שאני לא זוכרת זה מי נמצא במיטה שלי ולמה.
אחרי שכנגד כל הסיכויים הצלחתי לפתוח את העינים מצאתי במיטה
שלי את ניק.
זה היה מאוד חשוד שהוא היה לבוש מצוחצח מסורק ולא נראה כאילו
הוא סובל מאיזשהו כאב פיסי ואם זאת הוא ישב ליד המיטה שלי.
הדבר הראשון שעשיתי כשפתחתי את העינים היה כמובן להקיא על ניק,
שבא להביא לי כוס קפה, יהיו כאלה שיגידו שפשוט רציתי שהוא לא
יראה כל כך טוב כשאני הרגשתי כל כך רע, אבל בהחלט יכלתי למצוא
דרך יותר אלגנטית לעשות את זה.
אחרי מקלחת קרה סוף סוף חזרתי לעצמי ואומנם הראש שלי הלם אבל
רציתי תשובות, למה קרה אמש.
ניק שבינתיים הספיק להתנקות עמד ממני במרחק של כמה מטרים כדי
למנוע חזרה על מה שקרה קודם.
"מה אתה עושה כאן???" משום מה התשובה לא הייתה בדיוק מה
שציפיתי.
ניק הסביר לי שאתמול בפאב ממש השתכרתי, והוא הסיע אותי הביתה
כי הוא פחד לאפשר לי לנהוג.
ואז הלמה בראשי השאלה החשובה ביותר- מה סיפרתי לו???
הסתבר שהכל. וגם הסתבר באיזשהו שלב אחרי הטקילה ה-13 בערך
התחלתי להגיד שהוא לא שווה את הטרחה כי בטח יש לו זין קטן
ושהוא מתנשא בגלל שהוא לא מצליח לגרום לו להתנשא.
בגלל שעמדתי ליד המיטה בתקווה עשיתי את עצמי מתעלפת עליה
בתקווה שהוא ילך ואני לא אצטרך להסביר לו את המשפט המוזר הזה
או להתנצל.
בין לבין גם חשבתי לעצמי שהתקף לב ממש מתאים לי עכשיו כי אחרי
כל הבושות שעשיתי לעצמי לפחות אני אוכל ללכת מהעולם באלגנטיות.
ניק התיישב לידי ואמר לי שאני לא צריכה להסביר והוא רק רצה
לראות שאני בסדר (מה שגרם לי לשנוא אותו- או אולי את עצמי עוד
יותר) ואם רק הייתי כותבת באותו הלהט שהשמצתי אותו אתמול לא
הייתי צריכה לגנוב את הסיפורים של מלווין, וגם שהיו לי כמה
מטאפורות לא רעות בכלל, כשאמרתי שהוא כמו פרומתאוס כי הוא הביא
את מתנת האש (כשבאמצע הסברתי שזאת אהבה שמחממת אותי או משהו
כזה) אבל בגלל שהוא בעונש למעלה באולימפוס הוא לא לידי אז אני
לא יכולה להנות ממנה.
אני בטוחה שהוא אמר את זה כנקמה שהקאתי עליו, כי הוא אמר את זה
בחיוך, ואמר שזה לא בדיוק מנוסח באופן מושלם אבל זה חומר גלם
טוב לעבוד איתו.
לאחר מכן הוא קם ויצא מהחדר.
והפציר בי שאני חייבת להמשיך לבוא לשיעור כי הוא חייב לראות
משהו שאני כתבתי, ושאני אשתה את הקפה בטרם אני אגש לעבודה.
החלטתי שהסאגה הזאת חייבת להסתיים ואני עוברת לעיר אחרת ומוצאת
לעצמי חברים חדשים כי האלה שיש לי לא מועילים בכלום.
בסוף לא עברתי לעיר אחרת, אבל גם לקורס כתיבה יוצרת לא ראיתי
יותר, לעומת זאת את ניק כן וגילתי שהסיבה שבגללה הוא נראה כל
כך מאושר באותו היום כשנפגשנו בבית קפה היא שבזמן שאני שמתי
עין עליו הוא שם עין על מלווין. |
