למה, למה היית חייב?
היית חייב לחזור חזרה? עכשיו כשאתה כאן הכול עולה וצף מחדש
בתוכי. כל הדברים שהיו אז, הצורך הזה לישון, לישון ולא לקום.
ללכת, ללכת ולא לחזור לעולם. רחוק מכאן כמה שרק אפשר. לברוח,
לרוץ, להעלם, לא לנסות אפילו להתמודד.
הדבר היחיד שמפעפע בי הוא השאלה הנצחית - למה?
למה חזרת לכאן? למה היינו יחד בכלל? למה ללכת? למה לבוא?
למה בכלל חזרת לפה?
תלך! תעזוב אותי לנפשי! אמנם התבגרתי כשלא היית לידי, הצורך
אליך דעך, התאדה. תן לטפל בנפשי הפצועה! עכשיו זה הזמן ללקק את
הפצעים. ללמוד מחדש מה טוב ומה נעים, באילו אנשים שווה לבטוח
ומאילו הכי כדאי לברוח.
פצעת אותי בעבר הרחוק, השארת אותי כמו תינוק קטן ואומלל שמחפש
לו עזרה, מישהו שיבוא וירים ויתן אהבה... אז למה חזרת כששוב
לתת אמון באנשים אני מתחילה? למה חזרת לשבור חזרה?
תן לי לגדול. זה לא היה אמיתי.
תן לי לגדול ולהיות שוב אני!