היא היתה עולה במדרגות
כאילו הן היו דלתות לסוף החיים
אך על שפתיה אינו עולה קימור עצבני
אלא לא אחר מאשר חיוך שקט ורגוע.
כמה שלווה היא היתה
כמו נוצה שעפה על פי כיוון הרוח
שטה במעגלים
על ים הגאות האוורירי
עד שתבוא הסופה שתשטוף אותה
ואז אולי היא סוף סוף תאבד.

וכתיבתי עד היום כה חדגונית
מחפשת אני ולא מוצאת
תיאורים יפים משל משוררים עצובים
שכותבים על אהבה ועל עצב ואהבה.

אם ישאלו אותי כיצד מרגיש הלב כשהוא מאוהב
אדע רק להגיד
שזהו הכאב האנושי הגדול ביותר שידע האדם
ואז ישאלו אותי
אז איך זה שזו התופעה המוכרת ביותר בקרב בני האנוש?
ולא אדע לענות
רק אסתכל לשמיים
אחוש קצת זעם מחלחל בתוכי
ואאשים את הגשם שירד כאן אתמול
והזיכרון הצורם של מבטה מלא הענווה
מתפוגג לאיטו לאובך צהבהב
ועדיין מחכה אני למוזה
כמו עקרת בית המחכה
לשמש הקודחת שתייבש לה את הכביסה
התלויה על החוט
ובעודי קוראת ספרים של פסואה ובוקובסקי
אני חושבת לעצמי
איך אני לא עליתי על זה?