רק היום! רק היום!
טנדר מדי קרוב
צועק אל הרחוב

אימא שומעת, לעברי נאנחת
תעשה מצווה,
תביא לי אחת -
ושתהיה טובה

"חוצפה יש להם אלה,
כמה צועקים,
מפריעים את כולם
מעירים ת'ילדים!"

"אימא", בחצי פה אני מסנן,
"גם לקנות, גם להתלונן?"

"יאללה רוץ, רוץ, שלא יברח,
הנה הכסף, וגם סוודר תיקח",
החלון שפונה אל הרחוב כבר נפתח,
"ותבחר מלמטה, שלא תשכח!"

אימא רגילה, כמו אתמול כמו מחר,
הסוודר לעולם בחדר נשאר
ואני הקטן, מכוסה - חלציים אך יחף,
מתחיל לדדות אל הטנדר העייף.
האור לעיניים, השמש לפנים,
מהחלון מתנגן "בוא תשים סנדלים"

ביני לבין הטנדר חמישים פסיעות,
אבל רגע, מה, נדלקו האורות!
האורות של האחורה, האורות האדומים -
שבאים לבד אם נוגעים בבלמים
ומיד אחריהם - המנוע מרעים.
"חכה שניה, ביז'ו! לאן 'תה נוסע?"
ובמקביל מתחיל לרוץ,
אני יודע שהוא לא שומע.

תוך כדי הריצה מחשבה בודדה,
אחת קטנה במוחי נדדה:
אם הוא מאט בצורה אחידה
למרות שהרחוב הולך בירידה
אז יש מצב טוב שהתמצמצתי לו
במראתו היחידה.

"כמה עולה?" אני חסר נשימה
עיצורים בעשן: "כמה עולה מה?"
לרגע אני מתבלבל,
לבגאז' מסתכל
ובד בבד שואל:
"זה לא אתה האיש,
ההוא עם הרמקול המרעיש?"
סילון נוסף בין שפתיו מזדחל
חצי חיוך. "יכול להיות. תלוי מי שואל."
- אה... אימא אמרה לי. אני רק השליח
- חמוד, אולי לא הבנת, פה לא תמצא אפילו בדל אבטיח.
הסחורה שלי לא מתאימה לכל אחד,
מי שרוצה, צריך לבחור לבד.

שבע שניות אחרי, הטנדר ממשיך
לא שאלתי דבר. לא הייתי צריך
אך תוך כדי הליכה מחשבה בודדה,
בודדה אך כבדה במוחי נדדה:
אם הוא מאיץ בצורה אחידה
ולא מסתכל במראה היחידה,
אז יש מצב שהקופסה החסרה
שממש במקרה אל ידי התחברה
תישאר בעיניו כחידה בספירה.

הביתה לא הגעתי.
את הדרך לא זכרתי.
סונוורתי.
כשפתחתי ת'קופסה.