ישבתי על איזה סלע, שהיה על איזה הר, שהיה באיזו ארץ. גירדתי
את כף רגלי כשראיתי אותו עומד שם בין השיחים. הוא היה גמד. לא
גמד כזה של אגדות וסרטים מצויירים, גמד כזה של מציאות, פשוט
מטר עשרים של גוש גמדי. הפנים שלו היו פנים של גמד, כמו שנגיד
לחולי תסמונת דאון יש פנים משלהם, אז ככה, גם לגמדים.

הוא יצא מהשיחים כאילו כלום, כאילו לא התחבא מאחוריהם עד לפני
שניה. מפלס את דרכו בין שיח דוקרני אחד לשיח דוקרני אחר,
ושורק לו. היתה לו שרשרת ח"י כזאת ענקית על הצוואר, נשבעת
לכם, כמו של הערסים של בת ים, אבל אין מצב שהוא ערס, כי ממתי
ערסים שורקים?!

הוא קלט שקלטתי אותו מנסה לשחק אותה אז הוא הפסיק לנסות לשחק
אותה ופשוט התקרב לעברי. עם כרס בולטת, זקן צרפתי וידיים
בכיסים, מהלך לו בצעדים קטנים בתוך נעלי אדידס. סמוק מכף רגלו
עד ראשו, שאצלי זה כמו מכף רגל עד המותן, ויכולתי לראות שהוא
יודע שיש לו עוד חמישה צעדים בדיוק לפני שיגיע אליי ועד אז הוא
חייב לחשוב על משהו להגיד. כנראה שהוא כשל במשימת חיפוש המילים
כי כשהוא הגיע הוא פשוט התיישב ליידי בלי לומר דבר. מה שכן,
הוא הפסיק לשרוק וטוב שכך כי שריקות של גמדים, כך מסתבר, זה
דבר מעצבן במיוחד, צייצני כזה, כמו שהיית מצפה מגמד.
הסתובבתי לצד השני בחיפוש אחרי סיגריה, כי חישבתי שאם אעשן
אותה ואז אלך כבר לא אחשב לחסרת נימוס. כשהסתובבתי לשאול אותו
אם יש לו אש ראיתי שהמכנסיים שלו מופשלות עד הברך, התחתונים
נחות מעליהם, והזין שלו בחוץ. אם אצטרך למצוא בכח מקור השוואה
לאיך הזין שלו נראה, אומר שהוא היה באורך של חציל גמדי, כמו זה
שמוכרים בשווארמות, ובעובי, משהו כמו מלפפון בינוני. בדיוק מה
שהיית מדמיין למישהו עם כרס כמו שלו. היה לו צבע של זין שלא
ראה שמש הרבה זמן.

הרמתי עיניים מופתעות אל פניו ונתקלתי בחצי חיוך מתנשא כשהוא
אמר לי "תמצצי לי". ההבעה המופתעת מלכתחילה שלי הפכה לעוד יותר
מופתעת ובאופן מיידי אמרתי לו "לא!". אולי צעקתי את זה אפילו,
מה שבטוח זה שזה היה בטון נוזף. "נו" הוא נאנח בחוסר סבלנות
"תמצצי כבר".

"לא מוצצת!" עניתי לו והבנתי שאש אני כבר לא אקבל.   הוא נע
במקומו ויכולתי לראות שכל הביטחון נפל לו, ואת הזין נופל
בעקבותיו.

הוא שתק.

ואז

"זה בגלל שאני עיראקי, נכון?!" צעק וקולו נשבר "אם הייתי איזה
אשכנטוז היית מוצצת כמו גדולה הא?! האא?!" זעק והתחיל לבכות.
"כל החיים שלי מזיינים אותי... תודי! תודי שזה בגלל שאני
עיראקי", צעק - בכה תוך שיורק לכל עבר מרוב תסכול.

התרוממתי מהסלע שעל ההר שעל הארץ, הסתובבתי והתחלתי ללכת בלי
לומר מילה. נו, מה אני אעשה? לא סובלת זקן צרפתי!