את המילים האלה רק לך רציתי לומר, את השתיקות שביננו ואת כל מה
שבער בתוך הגוף שלי,
את כל מה שבנינו ואת כל מה שלא, את כל מה שנשאר.

אני אוספת את עצמי, מכונסת בתוכי.
מנסה לשרוד עוד יום, עוד שעה עוד דקה
לא יודעת לאן צעדיי.

הדלקתי את הנר בחדר החשוך.
בכמה דקות שנותרו לי, מחשבותיי נודדות מקצה אל קצה
איך הלכתי איתך בעיניים עיוורות, איך וויתרתי על החלום שהיה לי
בלב.

הכוחות שלי נגמרים אט אט בסתר, אך על טעויות צריך לשלם
רגעי עבר של אושר צצים פתאום מזכירים לי את הצער

פתאום הכל אבד לי - כל מה שאהבתיף כל מה שוויתרתי בגללך
פתאום הכל ברור, אבל כבר מאוחר מידי.

כאילו כל הרגע קפא לשנייה, נהייתי עייפה, מותשת,
אין לי כח יותר למלחמות פסיכולוגיות עם עצמי, פוחדת ממה
שיהיה.

אני מרגישה שאני מוותרת על כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות,
הגרון שלי כואב צורב לי בגוף.

לא מצליחה לדבר, תמיד הייתי גרועה בשיחות בע"פ
המילים נתקעות לי בגרון, לא יודעת איך להביע את עצמי, וזה
כואב,
לכן אני שותקת, כי ככה הייתי כל ימי חיי,
ואם כבר אמרתי, זה פרץ את כל הסכרים - לא כך רציתי לומר.
הנגיעות כבר לא עושות לי שום דבר. אני קפואה כמו קרח.

יש לי הרבה מה לומר,
אבל משהו, איפשהו, נעצר.
האושר שהיה ביננו נגמר.