שמעתי את צעדי הסיום הקרב,
הרחתי את הימים נשרפים,
טעמתי את השינוי הממתין,
צפיתי בהזדמנויות חולפות לבלי שוב,
אבל את משב הרוח שיצרו כנפי הזמן - לא הרגשתי.

וימים עברו בקצב מסחרר,
מלאים ברגעים שבזיכרון צרובים,
מוקפים קסם שמעלה חיוך.

ההמתנה לשיחזור העבר מעיקה,
מתי וכיצד יעלה באוב?
כמו דמויות בזיכרון שנצרב, גם הוא מתחמק,
מכל מבט, מכל מילה, מכל מגע.

איך להחזיר את מה שחלף?
איך לצפות את מה שיבוא?
איך להקפיא את ההזדמנות, לבל תחלוף מבלי שוב?
לא אדע.