קו 74 חולף על פניי כמו עוד אוטובוס שלוקח אנשים לשם, מחזיר
אנשים לכאן. אני בוחנת בעיניים זהירות את המספר הבוהק שמביט בי
ממרומי הכביש, מחכה שיגיע אותו הרטט, אותה צמרמורת שמכילה
בתוכה את כל המחשבות עליכם.
הרחובות ממשיכים לנסוע ואני נשארת.

קו 74 לוקח אנשים, סתם עוד אנשים לקניון ההוא בתל-אביב.
השם "עזריאלי" כבר לא אומר דבר, חוץ מכמה מסעדות, חנויות בגדים
והמדרגות הנעות אל הגג.
הגג הזה, פסגת האושר שחשבנו שלא ניפול ממנה לעולם.

מבעד לחלונות המשולש והעיגול ההם, משתקפות פנים אחרות
כבר לא אותו צליל מופק ממיתר הגיטרה.

אני ממשיכה ללכת ומקווה שקו 74
לא יחלוף יותר על פניי
כמו לא הייתה לו משמעות מעולם.

לפעמים אני שוקלת לקחת אותו, רק בשביל לקבל את אותה התחושה
לדעת שוב איך זה, לעלות על הדרך לת"א
(לתת לדמיון לקחת אותי בזרועותיו).

אבל אז אני חוזרת לעצמי
חוזרת הביתה
עולה בכבדות במדרגות
עם תיק על הגב, מפתחות
וצרור זיכרונות ביד.