היו לה קשתות בעיפרון חום מעל העיניים, במקום גבות. שיער אפור,
דליל, ועיניים ממזריות.

עיניה הבורקות סרקו את גופו של ירון כמסרקות ברזל.

בכל בוקר מחדש היה רואה אותה באוטובוס. כזאת מין דודה טיפוסית,
מאלו שבדרך כלל אוהבות לשבת במושבים הבודדים בצד, בתחילת
האוטובוס. רק שהיא הייתה שונה. תמיד ישבה קרוב לסוף האוטובוס,
במקום קבוע, גבה לכיוון הנסיעה ועיניה נטועות בחלציו.  הוא היה
מסמיק ומתבונן בעניין רב ברצפה.

בפעם הראשונה שראה אותה היא רק חייכה אליו. הוא חייך חזרה, לא
מבין מה הדודה הזאת רוצה ממנו, ממתין לרגע בו תשלוף מהארנק
תמונה של הנכד שלה ותגיד לו שהוא מתוק ונורא דומה לו. הרגע הזה
בושש לבוא.

היו לה שפתיים דקות וקפוצות. אודם ורוד משורטט בקפידה, שהדגיש
את הקמטים בשפתה העליונה. היא חייכה וצודדה מבטה. הוא השפיל
מבטו בחיוך מהוסס. הוא לא הצליח להבין מה בדיוק היא רוצה ממנו,
אבל כל העניין מצא חן בעיניו משום מה, בהיבט שלא הצליח להכריע
אם הוא נובע מתסביך אדיפאלי או מסתם עניין קינקי בנשים
מבוגרות.

הוא ניסה לדמיין אותה ללא השמלה הפרחונית. בעיני רוחו התרקמו
לבנים ענקיים, בהירים, העוטפים  את גופה המלא, הרפוי. הוא פחד
לדמיין מה טמנו בחובם.

באחד הבקרים הופתע לראותה בשמלה אלגנטית, שחורה וקצרצרה, שחשפה
ירכיים בוהקות. נימים תכולים השתרגו בעדנה מבעד לעור ברכיה
הדקיק. היה לה מבנה ירכיים כזה שאפשר לו לראות, ממקום מושבו
בסוף האוטובוס, מעין תלולית לבנה של תחתוניה למרות שברכיה היו
צמודות זו לזו. היא חייכה שוב והיטיבה את ישיבתה הזקופה,
המרשימה.

ירון לא עמד בפיתוי ולטש עיניים במעלה חצאיתה, שנחה על אגן
גבוה ומרובע. חולצת המשי הלבנה נתפסה בתוך קפל קטן במורד
מתניה, שהצמיד את החולצה אל חזה ושיקף את התפרים הבולטים של
רצועות החזייה. הוא נשא מבטו אל הצללים התוחמים את החזה הגדול
שהתנשא לפניה. הפעם הוא הרשה לעצמו לדמיין מה נמצא מתחת ללבניה
הגדולים. חלחלה עברה בגבו. דמיונו הציב בפניו מחזה מהפנט. מתחת
לחזייתה יכול היה לדמיין צמד גושים כבדים, לבנים עד אימה.
הגושים תלו ונמתחו כלפי מטה כמאיימים לכסות כליל את בטנה.
המחזה הזכיר לו שתי שקיות חלב ריקות למחצה, התלויות על חבל
כביסה. הוא נגעל מעצמו כשהתפכח.

מאור עיניו חזר אליו. האישה הבחינה בעיניו הנעוצות בחזה, רכנה
קידמה ולחשה משהו באזנו של אדם מבוגר שישב מולה. האיש הסתובב,
הביט לאחורי האוטובוס והתלחש שוב עם האישה, מסיט לעברה את
תיקה.

ידה נשלחה לעבר הפעמון, ידה השנייה אל תוך התיק. היא קמה
ממקומה, שולחת מבט וניגשת לעברו.  לבו הלם בפראות. היא הוציאה
מתיקה שתי  סוכריות, וטמנה אותן בידו. לאחר מכן צבטה את לחיו
ואמרה:

"אתה הבן של גברת בראון מקומה ג', נכון?" הוא הנהן, מאדים
כסלק.

"שיהיה לך בוקר טוב, תמסור ד"ש לאימא", אמרה, נעלמת מבעד לדלת
האוטובוס.