עובדיה היה דג מאוד קטן. קטן בגיל, קטן אמונה וקטן ממדים. מסוג
הדגים שאף פעם לא גדלים. היו לו שני פסים אדומים לאורך
הסנפירים. חוץ מזה שום דבר מיוחד. זה לא ממש קשור לנושא אבל
חשוב לי שתדעו שגם היא לא הייתה גדולה במיוחד, או מיוחדת
במיוחד. בשלב מסוים היא החליטה לעזוב את עובדיה לטובת דג גדול
ומשמעותי יותר, אחד עם שלושה פסים כתומים. עובדיה החליט לחזור
בתשובה.
אז זהו שהעובדיה הזה הוא אני. ושתדעו לכם שזה לא כל כך פשוט
לחזור בתשובה בים הגדול. יש כל מיני דגים מוזרים עם כל מיני
פסים וכוכבים, שאתה אף פעם לא יודע מי באמת יוביל אותך אל
האמת הנצחית.
לא אלאה אתכם בפרטים, רק חשוב לי שתדעו שלקח לי המון זמן
וערכתי הרבה ניסיונות כושלים עד שהגעתי להיכן שאני נמצא היום.
והגעתי רחוק. הגעתי אל האושר הנצחי. כמעט.
הכל התחיל כשחבר סיפר לי על הלוויתן. אני אישית אף פעם לא
ראיתי אותו אבל אומרים שהוא כל כך גדול ושוחה כל כך קרוב לקו
המים, שהוא יכול לכבות את השמש אם הוא רק רוצה. בהינף סנפיר.
האמת היא שלא כל כך האמנתי לו שיש כזה מין דג גדול. ואז באו
הדגים הזקנים, החכמים, והרשו לי לשמוע סודות נוספים לגביו.
הזקנים סיפרו לי שבעצם הלוויתן הזה הוא הגואל. וכל מה שצריך
לעשות כדי להתקרב אליו, הוא לעלות אט אט אל פני המים, ולהפיח
בלונים כלפי מעלה, כדי שאולי הוא יבחין בי ויפתח בפניי את סגור
לסתותיו, אל אולמות הנצח השוכנים בתוכו. הם אמרו לי שאני ראוי
להיות קדוש. דבר נוסף שכלל לא ידעתי אז הוא, שהלוויתן מעדיף
דגים צעירים על פני זקנים. אפילו תינוקות. אבל אלו צריכים
להיות תינוקות צעירים הלומדים מהזקנים.
והוא כל כך חזק הלוויתן הזה, וכל כך גדול, והוא יודע הכל. ואני
כל כך רציתי.
הם לימדו אותי עוד ועוד. וברכו אותי, ונישקו אותי על המצח,
ואמרו לי שאני צדיק גדול. ואמרו לי שאני חשוב. ואמרו לי גם
שהלוויתן יודע על קיומי וכבר מחכה לפגוש אותי. הוא לא יודע כמה
אני מחכה לזה. הוא לא יודע כמה אני רוצה. הוא בטח יודע כמה
למדתי והתכוננתי והתקדשתי לצורך זה. הם בטח סיפרו לו כמה הם
אוהבים אותי.
עליתי אל פני המים. והם כל כך חכמים הזקנים האלה וכל כך יודעים
עליו דברים שאף אחד אחר לא יודע. והם כל כך נחמדים. וחכמים.
וקדושים. ובאמת, יש בזה הרבה היגיון במה שהם אומרים. אם
הלוויתן יזהה את הבועות העולות אל פני המים, הוא יבוא. יבוא
ויגאל אותי ויישא אותי אל מנעמי אולמות הנצח. אתם יכולים לשאול
בעצמכם את הזקנים, הם יגידו לכם.
אני שאלתי אותם כל כך הרבה שאלות, והם תמיד ענו לי בסבר פנים
יפות. זה כל כך יפה מצדם שהם מעניקים תשומת לב רבה כזאת לדג
הדיוט שכמוני. הגדולה שלהם היא בחוכמתם וידענותם המופלגת
בדברים החשובים באמת. ואני רציתי לדעת הכל. לדעת ולהתקרב אל
הלוויתן עד שאגיע אל האולמות. לדעת ולקרב גם דגיגים קטנים
אחרים, שיזכו להארה כפי שזכיתי אני. ככה לשבת אתם, עם כל
הקטנטנים האלה ולספר להם את כל הסיפורים.
ואני אומר לכם, הם היו מקשיבים לי. אני יודע. הייתי יושב
ומתכנן איך אציג את הדברים ששמעתי בצורה הטובה ביותר שתתקבל
אצל הצעירים. הייתי יודע לספר להם את זה כל כך יפה וכל כך
ציורי שהם היו ממש מבינים. והם גם היו אוהבים אותי ומכבדים
אותי.
ואם הייתי מספר את זה ממש טוב, אז יכול מאוד להיות שהלוויתן
היה שומע עלי יותר דברים טובים, מיותר דגים זקנים וחשובים, ואז
אולי היה מכבד אותי בנוכחותו.
הזקנים סיפרו לי שהיה פעם דג אחד, אדום גדול ויפה, שהצליח
להימלט מזעמו של הכריש הרע. ואחר כך, הוא הפך לדג גדול וחכם,
שלמד הרבה דברים מכל מיני דגים שהיו בסביבה של הכריש, ולכן ידע
גם לעשות כל מיני קסמים. הוא למשל הפך פעם את הסנפיר שלו
מוורוד ללבן. בשנייה אחת. ושנייה אחר כך הסנפיר חזר להיות
ורוד.
אחר כך הוא גדל להיות עוד יותר יפה ועוד יותר אדום ועוד יותר
גדול ועוד יותר חכם. עד כדי כך, שאפילו הלוויתן שמע עליו וממש
דיבר אתו. הלוויתן אמר לו להנהיג את כל הדגים האדומים. הדג
קצת התבייש ובהתחלה לא הסכים, אבל הלוויתן הכריח אותו. הוא היה
מאוד עניו, הדג הזה, וזה מה שיפה אצלו.
אומרים שהדג ההוא הנהיג את כל הדגים האדומים במשך עשרות שנים,
דרך עשרות ימים, עד שהגענו אל הים בו אנחנו נמצאים עכשיו. זה
כבוד גדול לדבר עם הלוויתן ולהיבחר על ידו להנהיג את העם.
מעניין אם אשתו של הדג הזה הייתה אתו כשהוא דיבר עם הלוויתן.
בטח לא. היא בטח הייתה מאוד גאה בו ולעולם לא הייתה עוזבת
אותו. אבל אני מאמין שהוא היה לבד. הלוויתן הזה הוא בטח נורא
דיסקרטי. הוא תמיד מדבר עם דגים רק כשהם לבד. והם דיברו שם, רק
שניהם, הלוויתן והדג. מה שמדהים זה שבהתחלה הוא אמר לא. מעניין
למה. אולי הוא גדל ליד הכריש וראה את הכוח של הכריש והגיע
למסקנה שזה לא טוב להיות מנהיג. אני מאמין שאם לי זה היה קורה
אני דווקא הייתי רוצה להיות כמו הכריש ולהנהיג את הדגים שהם
בצבע שלי. אבל כבר אמרתי, הוא היה עניו, אז בטח זו הסיבה שהוא
סירב. אבל כשהלוויתן מכריח, חייבים לעשות.
הם בכלל היו משפחה של ענווים כנראה. בטח גם את אחיו ואחותו
הכריח הלוויתן להיות בתפקידי ניהול בכירים. את אחיו הכריחו
להיות אחראי על הפולחן הדתי, ואת אחותו הכריחו להנהיג את
הנקבות. הלוויתן כנראה מאוד אוהב את המשפחה שלהם. והם כל כך
ענווים.
אני חושב שגם אני קצת עניו. הנה אני כבר מתחיל קצת להזדקן,
ובכל זאת עדיין לא פגשתי את הלוויתן. כנראה שאיני ראוי. כבר
הציעו לי להיות אחראי על הדת באזור הזה אבל סירבתי. גם אני קצת
עניו, כנראה. אני אוהב ללמד את הקטנים. זה דווקא נחמד. הם
כאלה תמימים ונאמנים לי, וכל כך רוצים ללמוד, ולדעת, ולהתקרב
אל הלוויתן. ואני מקפיד ללמד אותם בדיוק איך לעשות את זה.
אבל זה קצת משונה ללמד קטנים להתקרב למישהו שאף פעם לא ראיתי.
למרות שנדמה לי שראיתי את הצל שלו עובר מלמעלה פעם. אמרתי להם
שהוא אולי בא לבקר אותי. אולי הוא שמע שאני מלמד אותם אז הוא
בא. אני לא ממש יודע. לומר את האמת, אולי בכלל זה היה ענן.
אבל מה זה חשוב. בגילי, אני מסתפק גם במחשבה שאולי זה היה הוא.
ממילא אני עושה לקטנים האלה כל כך טוב, והם כל כך נהנים לשמוע
שוב ושוב את הסיפור הזה, שזה כבר לא ממש משנה מתי הוא יתגלה
ואם בכלל. אני יודע כל כך הרבה סיפורים, ולמדתי כל כך הרבה
בחיים הארוכים שלי על הלוויתן, שזה מאוד כיף להעניק מהידע הזה
לקטנים האלה. הם גם יודעים לכבד אותי. והם גם אוהבים אותי. והם
גם מאוד עדינים. ונאמנים. |
