'אחי, יש לי מישהי להכיר לך,' ככה אני אומר לו, שנינו ישובים
על הספה בסלון, הרבה יותר מידי אלכוהול בשביל שני אנשים מפוזר
על השולחן.
'מי זאת?' שמש שואל תוך שהוא מתבונן בי בגבות מכווצות.
'אחת, מישהי מהעבודה שלי.'
'מה, מה, בת כמה היא?' הוא שואל באותו מבט בדיוק.
'עשרים וחמש, משהו כזה נראה לי,'  אני אומר, שותה עוד לגימה
ארוכה ומיותרת מהגינס שלי.
'האמת,' הוא אומר מתרכז בקוביות הקרח של המשקה שלו, 'סבתא שלי
אמרה לי לא יותר מעשרים ואחד.'
'אוהו הסבתות האלה,' נוגה מתעצבנת בקול רם מהמטבח. נוגה כבר
כמה זמן שהיא בת עשרים ושש.

'מה,' הוא מספר בהתגוננות, 'בחתונה של אחי, גיסתי הטריה באה
אלי עושה לי - וואלה אולי נכיר לך את הבת דודה שלי'

'מה מה מי זאת?' סבתא שלי בדיוק עוברת במקרה.
'בת דודה שלי, מקסימה, יפה, חכמה, בת עשרים וארבע עשתה תואר
ב...'
'מה זה?!' סבתא כמעט צועקת, 'יותר מעשרים ואחת  - לא.'
ככה אומרת והולכת משאירה את שנינו המומים.

ככה זה הסבתות שלנו בני עדות המזרח. הבחור צריך לגדל את אשתו
כמו שסבא גידל אותה.
'ובגיל עשרים ואחת הנשים בתולות עדיין,' מוסיף שמש, 'לפחות זה
הסרט בו סבתא חיה.'

סבתא חיה מתה, אני זוכר שחשבתי בראש, אבל לא אמרתי כלום, אצלנו
בעדות המזרח יש גבול גם להומור שחור, והוא עובר בול על הסבתות
שלנו. קלל את אימא, סבבה, אנחנו לא דרוזים. תזרוק משהו על אבא,
וואלה, זרקת, הולך, אבל הקללה היחידה שיש אצלנו על סבתות זה -
"אימ-אימא ש'ך'' שזה אחושילינג רמיזה ועדיין נחשבת במקומותינו
לקללה חמורה. אפילו אין בה מילה גסה, אתה קולט?
בקיצור ולמען הסר ספק, משפט כמו - "שחמור יזיין את סבתא ש'ך"
לא תשמע אצלנו.

'אתה באמת דביל הא?' נוגה מביאה לשמש קפה שחור מהמטבח ומתיישבת
על הספה בבת אחת עם תחושת משימה, כמעט שוברת לי את הגיטרה
ששוכבת שם לפניה, הגיטרה מצידה מגיבה בצליל צורם שמעניק תוקף
לפתיחה שלה. נוגה נראית מרוצה מהאפקט. 'תגיד, לא שבעת ממערכות
יחסים שרגעי השיא שלהם זה שאתה מלווה את הבחורה לבקו"ם ואחר כך
לבן גוריון כשהיא טסה למזרח?'

'תראי, כשסבתא...' שמש מתחיל להתנצל. נוגה לא מקשיבה ופונה אלי
-  'תביא לי את הטלפון שלך.'

'נוגה בלי שטויות,' שמש אומר בתקיפות שנשמעת מעומעמת טיפה,
נראה שהיא פגעה שם במשהו.

'תהיה בשקט ותקשיב לי טוב טוב,' היא מתחילה להגיד כשאני זורק
לכיוון שלה את הטלפון, היא שומטת אותו על הגיטרה שמביעה תרעומת
קולנית, נוגה שוב נראית מרוצה עד כדי כך שאני מזדרז לקום ולקחת
את הגיטרה למרחק בטוח ליד הקיר. 'אני הולכת להתקשר לבחורה הזו,
אתה הולך לקחת אותה למקום נחמד ולראות מה הסיפור איתה.' הכל כל
כך פתאומי ששמש אפילו לא מוחה, שנינו מרגישים שהערב איבד
שליטה.

היא כבר מחייגת וכשהיא אומרת, 'שלום מדברת נוגה שותפה של ירון'
ונעלמת בחדר, נשאר בינינו שקט הרה אסון. 'עוד בירה אחי?' אני
שואל בזהירות. 'תביא תביא' הוא אומר לי במידה מחושבת של חוסר
אכפתיות והאשמה, מה היית צריך להתחיל עם השטויות האלה?

כשנוגה חוזרת מהחדר, היא מחויכת ומזמזמת עם המוזיקה -
'Papa was a rolling stone', ארבע עיניים עוקבות אחריה עד שהיא
נעלמת שוב במטבח. היא אומרת לו משם, 'אתה אוסף אותה מחר בעשר
וחצי, היא נשמעת אחלה הדס הזאתי.' שמש נראה הכי חמוד כשהוא חסר
אונים, הוא מפנה את המבט אלי, 'מה אתה מחייך' הוא אומר לי, 'זה
בגללך כל הבלגן הזה.'

'אחי,' אני אומר לו, 'זאת שעובדת איתי קוראים לה ענבל, נראה לי
הדס זו אחותה הקטנה.'