היא
שבכל חג מחדש
מחזור הדבורה שוקע.

כדי שאני, אתה, השמש הקופחת והשיניים המצהיבות, נלקק בשקיקה מן
הצוף המתוק, לא, עדיין לא.

ראש השנה במסורת היהודית אינו אלא חג חקלאי ואיני מגדלת אלא
נמלים, בין כה וכה אין לי הם שורשים, אלא זוג גפיים נוספים.
בחתירה אעשה דרכי.

אין בינינו אלא שתיקה.
שתיקה
יש בינינו.
בעליצות מזויפת לא מצאתי את המילים לומר
בלא כנות משולה אני לארגז חופן רקיקים שפלה מרמש, נמוכה
משאול.
לאן. לאן יהא עליי לסגת?
ודאי אתה יודע כי עתה כבר די,
כבול בחוק כנוע למאווי הדמגוג.

אקריב גופי אל הניסוי.
תעב תעשיות עודו,
עבש מרמה, כבוש רישול.
כבר די! תבוא מחר
אי אז תהיה ודאי שואה בינינו.