אורות רחוקים, מה תרמזון אליי?
מה אתם מנסים לומר, איני מבין את שפתכם. הלוואי שיכולתי להתקרב
אליכם, להיות לידכם בשעות האפלות של חיי, ממש כמו אותו פרפר
לילה הנסחף לאורו המהפנט של פנס הרחוב, מתקרב ונדחה, קרב
ונדחה, קרב ומת.
מאירים אתם לכל אחד ואחד, לכל החפץ בכך, לכל מי הרוצה לראות את
הדרך בתוך אי-הידיעה, ואני עדיין מנסה בכל כוחי להאזין לאורכם,
לשמוע, לקבל, אך איני רואה.
יורד מההר, זונח את נוף ילדותי מאחורי, נעצר לנוח לפני מסעי
הארוך הממתין לי בשביל שמוביל לנצח, לאור ההתחלתי, לבראשית.
נשען על עץ הערבה העתיק, ראשי מתכסה בעליו, ייתכן שכעת אני
מוגן.
ריח העלים מזכיר לי את אהבתנו, מתיקות חיצונית, מרירות פנימית.
חריצים נחרצו במצחי מכאב הזיכרון, מעצימת עיניים, נשיכת
שפתיים.
מוציא את ראשי מהעץ, חש ברוח ההולמת בפניי, קר ודומם מגעה,
מנחמת ומלטפת. כה קרה - כך מלטפת; כה דוממת - כך מנחמת.
ועכשיו...
מה עכשיו?
כשאני יושבת תחת העץ, באותו מקום בו נהגנו לשבת, אני נזכרת.
זוכר?
הלוואי שהייתי חשה את הרוח מבדרת את שיערותיי אבל אתה אהבת את
התספורת הקצוצה שלי, את הפוני השובב, לו רק הייתה לי צמה כעת,
הייתי נותנת לרוח לפזר אותה, אולי הייתה מפזרת אף את הזכרונות,
אולם אין רוח והזכרונות נותרים.
אני מביטה אל ההרים, הלוואי שידעתי מה הם מספרים, כך היית אומר
ועיניך נעוצות בהם, מנסה לחקור ולהבין - אולי ישתפו אותך
בסוד.
פעם שאלתי בצחוק, האם הם סיפרו לך כבר משהו?
הבטת בי ברצינות, ואז בחצי החיוך המעצבן שלך ענית שאני עדיין
לא מוכנה לקבל את הסוד.
והלכת.
לא הבטת אחורנית אף מבט של פרידה, מלמלת משהו, אני לא בטוחה,
אבל אני חושבת שסיפרת את הסוד.
לחיות ולהיות אדם.
לא הספקת.
אני יושבת תחת העץ
אני יושב תחת העץ
אותו מקום
בו נהגנו לשבת
מביט
מביטה
בשקיעה אדומה העוטפת את ההרים, קולות לוחשים באוזניי.
קמתי והלכתי.
ירושלים1998
חברון 1998
ב"ב 2005 |