מיד מבחינים ברגעים נדירים ואושר שנוגע בנו עמוק בפנים. "אנחנו
מישירים אליהם מבט ופותחים להם דלת". ממש כאילו חיכינו לרכבת
שתיכנס לרציף שלנו.
אני יודעת שבכינרת הייתי מאושרת. אלה היו אותם רגעים נדירים,
שלא אוכל להחליף אותם באחרים. אותו רגע נדיר ששכבתי איתך
במיטה, והייתי מחויכת למשך שעה ארוכה.
נראה לי.
חיוך פשוט שלך, הדביק אותי גם. אצלי זה נשאר.
האושר הזה. שאפילו לתאר במילים אני לא יכולה. אני רוצה לדייק
במילה.
אבל אני לא חושבת שאפשר.

רגע קטן ואולי בעצם גדול, שנחרט אצלי בזיכרון. רגע קטן איתך.

אילן הייטנר כתב פעם בספר, "חוכמת הבייגלה", שזה לא משנה
ה"מה", אלא ה"איך". וכשהייתי איתך במקום המרוחק הזה מכולם,
שלטעמי הוא מדהים, זה הזכיר לי את הפסקה הקטנה הזאת והבנתי
בדיוק על מה הוא דיבר.
זה לא משנה מה עשינו. זה משנה איך.
איך ישבתי עליך בנסיעה לשם ואיך החזקת אותי בסיבובים של הכביש.

איך לקחת את התיק וסחבת ואיך דאגת לי.
איך היינו בבריכה, וניסינו להתנשק מתחת למים, הכי עמוק בעולם.
אפילו שהצלחנו רק לכמה שניות.
איך ליטפת אותי, ואיך הייה לנו טוב. מין תחושה כזאת כשאני
איתך, שאני רוצה לענג אותך הכי שאפשר, לעשות לך הכי טוב
שאפשר.
ולדעת, שגם אתה מרגיש ככה אליי, גורם לכל הגוף שלי להתהפך
ולהרגיש מה זה באמת. מה זה אמיתי.
איך שרת לי, ואיך עשית לי מסג' בכל הגוף.
איך אהבנו ואיך נשמתי אותך.
איך התחבקנו אחרי, ואיך נשארנו להתחבק ערומים.
איך נישקת בבוקר. ואיך קמנו עייפים.
איך צחקנו בכינרת עם הגלים הגדולים שעטפו אותנו מכל כיוון.
ואיך הרוח ליטפה. איך הסתכלתי עלייך ואיך הסתכלת עליי, ואיך
החזקת אותי כשגל חזק בא.

"אל תפחדי, אנחנו ננצח את כל הגלים בעולם". ואיך שחייכת אליי
עם העיניים הקטנות שלך והתמוססתי לנגד ההרים.

ואיך לא רציתי שזה יסתיים, גם כשהייתי עייפה.
ואיך שנגענו אחד בשני באוטובוס מפוצץ באנשים, ולא הייה אכפת
לשנינו.
ואיך היינו הכי מרוכזים ביחד וצחקנו וחייכנו.
ואיך היית איתי. הכי בעולם איתי.

וזה כל כך לא משנה מה עשינו.
משנה לי,
שהיית איתי.
הרגשה כל כך טובה. ואי אפשר לדייק במילה. אני רוצה. שיישאר לי
לעוד הרבה. שאני אזכור. שתישאר ההרגשה שלי,
איתך.

10.7.05