אני לא יודעת מה אני מרגישה, הכול מעומם.
אני לא יודעת מה אני זוכרת, ומה לא. הכול מעורבב.
הכול אצלי בקושי, הכול פתאום.
השנה שעברה חולפת במהירות בזיכרוני ואני פותחת עיניים לעתיד של
שנה קרבה.
אני חושבת מה לחשוב. אני חושבת מה להגיד, ויש לי כל כך הרבה מה
להגיד, ולצעוק לך כשאתה יושב לידי, ומדבר ומדבר.
אני בוכה מולך.
ואתה מחבק.
עוטף ידיים, שלך בשלי ואני נאנחת. מחזיק אותם חזק חזק חזק, עד
שישברו האצבעות.
אני רוצה להעיף אותך ממני, אני רוצה לנוח בידיים שלך. אני רוצה
אותך.
אני רוצה הסברים, ואני חולמת. אני בחלום אחר כבר ממזמן,
והמילים שלך רק עוברות באוזני.
אני בעצם לא שומעת כלום.
אתה מחבק אותי, ואתה אומר דברים אמיתיים כל כך, ואני רק בוכה.
הדמעות שלי כבר ממזמן שברו שיא, לידך.
אם הייה לי את האומץ לבוא, ולהתווכח איתך. לבוא, ולהיראות חזקה
מולך. פעם אחת בחיים. פעם אחת ודיי. לא ביקשתי הרבה.

אני לא פותחת עיניים. לא ולא. אני לא אפתח אותם בחיים. אני
אסתכל לתוך בור שחור, מידי פעם העביר את ידי על פניי ואנגב עוד
דמעה גדולה שנפלה בדרכי. אתה צריך לעשות את זה גם,
לפעמים.
אני לא אפתח עיניים. ואני לא אחזיק לך את היד. דיי.
אני רוצה לעוף מפה, אני רוצה לברוח. אני לא רוצה להיות איתך.
רוצה לטוס מפה, אבל עם מישהו אחר. שתקנא, שתכעס, שתעמיד פנים.
שתאהב אותי כמו שאני רוצה שתאהב.
אני שונאת אותך, כבר אמרתי לך?

ואני בוכה מולך.
פעם היית שונה, אתה יודע?
תמיד אמרת את זה, ותמיד תגיד.
תמיד עניין אותי לשאול מה קרה. ואפילו שאלתי.
"אני אגיד לך בהזדמנות". וויתרתי.
תמיד קיוויתי, שתבוא ותדבר איתי. תבוא ותיפתח בפניי.
תבוא ואולי אפילו תישבר מולי.

אף פעם לא אמרת.
ושוב, אכזבת.
אותי.
אני יודעת, אולי אני מצפה יותר מידי.
אולי הכול התנפץ לי בפנים.
אולי.

אולי זה לא אותו דבר.
אולי זה לא יהיה אותו דבר.
אלפי מחשבות עוברות לי בראש, ואני מתפוצצת. אני מתפוצצת ורוצה
לשחרר צעקה שתבהיל אותך, שתגרום לך להבין מה אתה עושה.

מעניין שהייתי מבסוטה מזה שיש לך משקפיים.
מעניין, שהם לא עשו לך כלום.

ואני ממשיכה לבכות, ואני אמשיך לבכות עלייך.
אנחנו  -  לא ייגמר בחיים, אני יודעת.
פתאום חסר לי משהו בלב, אתה יודע? אני בעצמי לא יודעת.
אני ממשיכה להיות איתך באותו ערב, ואני ממשיכה להרגיש כאילו
אני שלך. לעוד לילה אחד. לעוד מנוחה אחת בגוף שלי. לעוד חיבוק
מהורהר.
לילה ששיחקתי בכאילו. כאילו אני יכולה לבוא ולצחוק איתך ולחבק
אותך. וכאילו לנשק אותך. וכאילו להרגיש שאנחנו ביחד. ולא רק
פעם אחרונה, אחרונה, אחרונה, אחרונה, אחרונה.

בור שחור. בור שחור. עיניים נפוחות.
מיטה. אני רוצה את המיטה שלי.
אני רוצה גלידה.
בואי, אני אקנה לך גלידה.
לא רוצה, ממך.

רחש עצים מזמין אותי למקומות רחוקים, רחוקים ממך.
מזמין אותי לבכות, אבל רק לא לידך.
רק לא לידך.
רק לא לידך.

אני לא מבינה. ופתאום אני מבינה הכול.
כל מה שאתה אומר.
פתאום אני מבינה אותך, כי אני אוהבת אותך. יש בי מין כוח
עכשיו, בשביל שאני אתן לך ללכת. להניח לך. להיות בשקט בצד ולא
להגיד לך כלום. לא לבכות, לא לרצות אותך בחזרה.
אני אוהבת אותך.

תמיד אמרת, להסתכל למעלה. לא ליפול.
אל תיפלי.
אל תישברי לי.

בור שחור.
לא ליפול.

אל תיפלי.

נפלתי.
פתאום אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה. הכול מבולגן. קצפת של
בירה.
בועות יוצאות, נכנסות. מעיקות אחת על השנייה. דוחפות, צועקות,
מרביצות.
והכול בשקט, אבל אם מקשיבים ממש טוב, אפשר לשמוע אותן. אפשר
לשמוע את הרצון הזה, לקום ולברוח מהכוס הענקית הזאת, שבמילא
אין לה כל כך חשיבות.
אני יודעת, הן מחביאות משהו. הן לא חושפות הכול. הם בטווח
ראייה כזה קטן, מאלה ששותים אותן. תוך שניות, הכול יכול
להיגמר. אבל הן לא באמת יודעות.
אבל בכל זאת, יש איזה משהו שם, שהן לא מגלות.
את זה אני יודעת.
אולי את הסוף, הן מסתירות?

פחדים שנבלעו בתוכנו, תוך יומיים הפכו לאמיתיים.
צחוק מוזר, ומגע משתנה מפחיד אותי גם.
אבל,
מה זה באמת משנה.

אני עייפה.
ואני יותר לא בוכה.
אני שומעת את סטינג ממרחקים שר על אמונה,
ואני מרגישה.

פתאום.

צללים העירו אותי מתוך חלום אפל,
רציתי להעיר אותך גם.
פתחתי עיניים, וגיליתי אותך
לידי.
העצים לא הרעישו יותר מידי,
רק הראו נוכחות.
מערבל סוחף לתוך קרקעית עמוקה.
אי אפשר לצאת.
אי אפשר למצוא אותך.
אתה מזמן כבר אבוד, בידיי.
פתאום,
אתה נראה לי כל כך מזויף
בחיבוק אינסופי מלא בתהיות.
אין לי שאלות. ואין לי הסברים.
גם לך אין?

קצת מילים. ריקנות מתערבבת בחלל.
אתה מסתכל מהצד
וחושב.
סוף שכל כך רחוק מאיתנו,
הגיע לדלת.
יש זיכרונות מהולים בדבש,
הניתזים לעבר הלא נודע.
אתה נותן לי ליפול,
ואני לא מחזיקה.
גל סוחף עוד גל,
אבן נשברת איתי
ושוב,
אתה לא נמצא.

כבר מזמן אבדו כוחותייך.
ממזמן, אבדתי איתך.

27-28.8.05