מה שאתם הולכים לקרוא אמיתי. זה קרה באמת, בלי סילופים ובלי
שינויים, זה לא קרה לי, אבל אני לא שאננה, אם זה קרה לה זה יכל
לקרות גם לי, לך, ולעוד הרבה אחרות, אז תקראו- תפנימו, תלמדו
והכי חשוב- תיזהרו!

היה לילה חם ונעים באמצע חודש אוגוסט, החופש הגדול כבר התקרב
לסופו, אבל לא אכפת לה, היא אוהבת את בית הספר שלה, רובו מלא
מורים צעירים שמבינים עניין והשכבה המצומצמת שלה שכללה לא יותר
משישים תלמידים היו חבר'ה אדירים...
יושבת בחדר.. קוראת בפעם השישית את "נשים קטנות", היא לא הבינה
איך למישהו יכל להימאס מהספר הזה.
טלפון.
"הלו?".
"יעל?".
"נכון".
"מה נשמע? זאת מורן".
"נשמה!! איך היה בספרד?".
"היה פצצות! בא לך לקפוץ? הבאתי לך מלא מתנות!".
לא, לא התחשק לה.. היא התגעגעה למורן, אבל לשבת ככה על הספה
הרכה עם הספר וכוס תה עם נענע נראה לה הרבה יותר נוח.
"תשמעי, בדיוק תפסת אותי בדרך למיטה.." שקר.. אבל חפיף, מה
שהיא לא יודעת.. לא יפגע בה..
"אה.. טוב, אז מחר, לילה טוב!".
"ביי" היא ניתקה, נאנחה והתרפקה על הספה.
היא המשיכה לקרוא, כבר הגיעה לפרק חמש עשרה וגילתה שכבר עברה
יותר מחצי שעה, השעה הייתה רבע לחצות, היא הניחה את הספר ובהתה
בקיר, היא חשבה על ערן החבר שלה שנסע עם המשפחה לאילת, היא כבר
לא הייתה בטוחה שהיא אוהבת אותו, אבל הוא הייה חתיך ופופולארי,
היא ידעה שהיא ממש מנייאקית, אבל דברים כאלה חשובים בגיל 16
לכל אחת...
את מחשבותיה קטע צליל חד של אזעקה, זאת הייתה המיצובישי של
אבא, בטח שוב קפצה חתולה על הפגוש, היא פתחה את החלון והציצה
החוצה, המכונית צעקה והפנסים הבהבו.
"יעלי?"
"מה?".
"תעשי טובה, קחי את הצרור ותכבי את האזעקה..".
"טוב אבא..".
היא קיטרה לעצמה בזמן שנעלה את הכפכפים הצהובות של אימא, הרימה
את צרור המפתחות של אבא מהשולחן ויצאה החוצה, היא קיפצה שתי
מדרגות בכל פעם, נעמדה מול המכונית ולחצה על הכפתור, שקט
השתרר, היא התמתחה ושאפה נשימה עמוקה, האוויר היה נעים וקריר,
הקלה קצת מהחום המעיק בדרך כלל של חודש אוגוסט, היא הסתובבה על
עקביה והחלה לעלות את המדרגות.
לפתע היא הרגישה דחיפה מאחור, מצחיק, המחשבה הראשונה שעלתה
בראשה שמורן החליטה להפתיע אותה, היא נפלה על המדרגה השלישית
ונחבטה בלחיה הימנית, היא הייתה כל כך מופתעת שאפילו לא צעקה,
היא ניסתה להסתובב ויד משכה את שיערה, יד שניה חסמה את פיה, רק
לאחר ששמה לב שהיא נגררת לאחור ההבנה היכתה בה שמישהו חוטף
אותה, היא החלה להיאבק ולנסות לצעוק, היא התקפלה כשחשה חבטה
עזה בבטנה, היא השתנקה והשתעלה, היא הייתה מסוחררת, היא הרגישה
שמרימים אותה כמו שק קמח, היא הייתה מעורפלת, ריח של אלכוהול
וזיעה שרף את נחיריה, הם היו שניים, אולי שלושה, היא ניסתה
להיאבק ואז הופלה בכוח על הריצפה, הכל היה שחור, לאחר כמה
שניות חזרה אליה ההכרה, הכל היה מטושטש, מה קורה לה? איפה אימא
ואבא? כמה זמן היא כאן? היא ניסתה להבין מה קורה וקלטה שמשהו,
אולי סמרטוט, עוטף את פניה, כולל עיניה ופיה, היא כולה הרגישה
בחילה, היה לה קשה לנשום, לקח לה זמן להבין שהיא נגררת, אז
הפאניקה התחילה להכות בה, היא לא ידעה איפה היא, היא החלה
לבכות בהיסטריה, ללא שליטה.. נחנקת ונאנקת בתוך הסמרטוט שעטף
אותה, לא מצליחה להזיז את ידיה, לפתע הם נעצרו, היא שמעה דלת
נסגרת, היא הונחה על הריצפה, היא ניסתה לדבר, לשאול, לצעוק,
להתחנן.. אבל הסמרטוט טשטש את דבריה, היא בכתה ורעדה..
צרחתה עומעמה מאחורי הסמרטוט כשחשה גוף גדול מעליה, היא נסתה
להיאבק, היא שמעה קולות צחוק וריח האלכוהול העביר בה צמרמורת,
חולצתה נקרעה בקול, הם הולכים לאנוס אותי, הם הולכים לאנוס
אותי..
היא ניסתה לצרוח ויד חבטה בכוח את ראשה בריצפה, רק אז קלטה שגם
ידיה קשורות מאחורי גבה... מאחורי מסך הכאב והטשטוש חשה איך
הטרנינג שלה נקרע ואחריו תחתוניה
למה זה קורה לי? אלוהים בבקשה
"שמישהו יעזור לי.. הצילו!" היא נסתה לצעוק, אך הסמרטוט מנע
ממנה.
רגליה ננפשקו בכוח, והיא חשה איבר קשה חודר אליה בדקירת כאב
בלתי נסבלת, היא צרחה וצרחה ולא היה מי שישמע..
הם נגעו בה וליקקו ונישקו אותה בכל הגוף, הם דיברו בשפה
אחרת... ערבית.., היא נכנסה לערפול חושים, הכאב פילח את גופה,
כאב לה כל כך עד שחשה שהיא הולכת להתעלף, היא רצתה להתעלף, היא
רק רצתה שזה ייגמר.. היא חשבה על אימא ועל אבא ועל החברות שלה,
אולי לא תראה אותם יותר... אולי יהרגו אותה... היא לא האמינה
שזה קורה לה, היא רק חשבה למה אני? למה אני? הם אנסו אותה שוב
ושוב, אחד אחרי השני , היא איבדה לאט לאט את תחושת הזמן
ולמזלה- גם הכאב התעמעם כשהחלה לאבד את ההכרה.

כאב.. חושך.. איפה אני? היא פקחה עיניה, היא מצאה את עצמה
באיזשהו חדר, בית נטוש, היא לא הבינה איפה היא, היא חלמה? מה
קרה? היא ראתה סמרטוט שחור שוכב לידה יחד עם חולצת צמר שבה
כנראה נקשרו ידיה, היא הייתה מבולבלת, לא מבינה, היא הביטה על
הריצפה, דם, ועוד דם, דמה שלה..
היא עירומה, בגדיה שוכבים לידה קרועים, היא הביטה על יריכיה
שכוסו בדם, דמה הטהור, דם בתוליה שנקרעו ממנה..
היא הביטה סביב, הטשטוש התחזק, חושך..

השוטרים מצאו אותה שם בשש לפנות בוקר, בחצי הכרה וחבולה כולה
הובלה לבית החולים, אימא בכתה ואבא האשים את עצמו.

אבל היא אשמה.. היא הייתה יכולה להיות אצל מורן.. היא יכלה
לרדת למטה שתי דקות לפני.. או אחרי.. היא יכלה ללכת לשירותים
לפני, אז אולי זה לא היה קורה, או שהייתה מוותרת על הכפכפים
המחורבנים, זה היה חוסך לה דקה, דקה שלמה שהכל היה יכל להשתנות
בזכותה.. מה נורא ללכת יחפה כמה מטרים? היא הייתה צריכה לדעת,
היא הייתה צריכה לשים לב, להיזהר, היא טיפשה, היא לא נאבקה
מספיק.. היא הייתה צריכה להילחם..

הפסיכולוג שהצמידו לה אמר שהיא לא אשמה, החברות באו וניחמו,
ערן גם ניסה, היא רצתה שילכו. היא מלוכלכת, היא אשמה, היא
מגעילה.. היא מחוללת.. שרק יתרחקו ממנה...
היא לא חזרה לבית ספר, אחרי חצי שנה נשרה, החברות שניסו לתמוך
בה התיאשו, היא התפרצה על כולם ושנאה את כולם, בעיקר את עצמה,
הם כולם רק בני אדם, והסבלנות נאבדת..
היא רק רצתה להיות לבד, בחדר המוגן שלה, שם אף אחד לא יפגע
בה..
היא התקלחה חמש פעמים ביום, היא הייתה פגועה, ובעיקר כעסה, היה
בה כל כך הרבה כעס שלפעמים ראשה הסתחרר מרוב שהיא התפוצצה
מבפנים, היא כעסה על עצמה, על השכנים ברחוב שלה שלא היו שם
כשזה קרה לה, על אבא ששלח אותה לכבות את האזעקה, על מי שגרם
לאזעקה לפעול, על כולם שלא מצאו אותה בזמן... על חיות האדם
שעוללו לה את זה.. לא, לא חיות, חיות לא עושות דברים כאלו,
מפלצות אולי, אפילו מפלצות לא מסוגלות לגרום כל כך הרבה סבל..
היא לא הצליחה לקלוט, מול הבית, ברחוב המוגן שבו גדלה, דברים
כאלו לא קורים, לא שעה מאוחרת מדיי, לא רחוק ביער חשוך או
בסמטה אפלה, שם, מול הבית הבטוח והמוגן שלה.. ברחוב שלה.. איך
איש לא שמע? איך לא מצאו אותה? בדירה שני רחובות מהבית שלה...
היא לא הבינה, המחשבה הזאת הוציאה אותה מדעתה.

וערן? ערן כבר מזמן ויתר, ובנים דחו אותה, הגעילו אותה, הפחידו
אותה, היא תתרחק, היא לא תיתן להם לפגוע בה.. היא כבר יותר
חכמה..
עברה שנה וחצי, והיא יושבת בבית, מתחת לשמיכה, שומעת מוזיקה,
היא ניפצה את המראות בחדר, היא לא יכלה להביט בגוף שלה,
מלוכלך, טמא.. היא ידעה שהגוף שלה הוא הראיה למה שקרה לה.
וזה קרה.

מעולם לא תפסו את שלושת הנערים שאנסו אותה.

הסיפור אמיתי, השמות בדויים. אשמח לתגובות.