[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מצאתי את אושר שלושה ימים לפני יום ההולדת שלי.
זה היה עוד אחד מהימים הדי רגילים האלה, שישבתי לי בחדר עם
Dark side of the moon ברקע או איזה דיסק של רדיוהד, מחטטת
ב"קופסת הזיכרונות" שלי, מעבירה נוסטלגיות עם עצמי על השנים
ההן. עוד כמה מכתבים משרה, אחד או שניים מאלה, שנות טובות, ימי
הולדת שמח ועוד כל מני איחולי אושר ועושר, תמונות, צעצועים
מרשת-מזון-מהיר-מנצל-עובדים שאני וחברותי כ"כ אוהבות לשבת שם
(אז מה אם אני צמחונית), ונרות למבער מלאות אבק ושיערות מהכלבה
שלי.
הכל רגיל, הכל מוכר, ועדיין מעלה סימנים התחלתיים של חיוך על
הפנים.
ואז הוא היה שם, בקופסה המתפרקת הזאת, שכבר נהרסה ונקרעה
מההדבקות וההסרות החוזרות ונשנות של הסלוטייפ מעליה, שגם ממנו
הדבק כבר ירד לחלוטין. שם הוא שכב לו, מכורבל בתוך עצמו
ומפוחד, אולי בגלל הקריזים שלי, שהגיעו כשניסיתי להחזיק את
עצמי לא להיכנס שוב לכל הסיפור הזה, לא להתייאש ולהקל על עצמי
עם משהו שלטווח ארוך אני יודעת שיפגע בי, לא להיכנס שוב
לדיכאון.
הוא היה כ"כ קטן, ונראה כ"כ פגיע, כ"כ שביר, כאילו עוד שנייה
הוא הולך להיעלם לי, ללכת שוב למקום שממנו בא ולא לחזור לעולם.
וגם לא יכולתי לקלוט אותו בבירור, לא רק בגלל הזוהר שלו שסנוור
אותי כל כך, אלא גם בגלל הדמעות שצצו פתאום, דמעות בגללו,דמעות
שלו,דמעות של אושר.
בהתחלה לא הבנתי שזה בכלל הוא, לא הבנתי למה הלב שלי התחיל
לדפוק כמו מטורף, למה בראש שלי שוב הייתה תחושה כאילו לפני
שנייה זרקו עליו פטיש אוויר, למה חייכתי, למה אני בוכה! הוא
פשוט התחיל להיפתח עד שראיתי אותו במלואו (שגם זה לא היה הרבה
במיוחד, 27 ס"מ) ואז הוא יצא מהקופסה הזאת שלי, השתעל כמה
פעמים, ניער מעליו את השערות של הכלבה שלי ומלמל משהו על זה
שכלבים גורמים לו לאלרגיה. היה לי קצת לא נעים ממנו ככה, שבגלל
הכלבה שלי הוא יסבול עכשיו, היצור הזה שמתנשא לגובה של 27 ס"מ,
שנכנס עכשיו לזיכרונות שלי,לחיים שלי! בלי לבקש אפילו רשות.
אבל עדיין, זה כאילו ידעתי שיש לו מטרה בכל זה, שהוא זה מחליט
פה, שהוא בעצם עושה לי טובה, אז פשוט שתקתי ולא אמרתי כלום
על ההערה הלא הכי סימפטית שלו.
הוא עלה על "קופסת הזיכרונות" שלי, שכבר הספקתי לסגור, "אושר"
אמר לי והושיט את ידו.
- "אהה...מה?" לא ממש הבנתי מה הוא רצה, לא הכרתי שום אושר
לפני זה אז זה היה נשמע לי די מוזר.
- "אושר, אושר, אחותי מה קורה איתך? מצטער על ההפתעה ככה, אבל
מה לעשות, ככה זה החיים,אה?"
- "אה...מה?" הקטע של החזרה על המשפטים התחיל לעצבן אותי אז
ישר המשכתי לפני שהוא הספיק להגיב "כן...זה החיים. אינה. ז"א
אני. אינה. נעים מאוד...נראה לי"
- "כן כן, אני יודע, כבר הבנתי מכל החרא הזה שיש לך פה. אוהבים
אותך החברים שלך,הא?"
היה נחמד לשמוע את זה, הנהנתי וחייכתי אליו, קצת נבוכה. עדיין
לא מבינה איך הגעתי למצב הזה שאני יושבת בחדר ומדברת עם יצור
בגובה של 27 ס"מ שהרגע יצא מהארון.
- "אז מה הבעיה שלך,תגידי? למה את יושבת פה ככה? זה הפעם
השלישית השבוע שאת פותחת ת'קופסה המזורגגת הזאת, מה כבר יש פה
שעוד לא ראית? אחלה דיסק, דרך אגב"
הוא מדבר די הרבה בשביל יצור בגודל שלו, חשבתי.
- "דווקא אותך פעם ראשונה אני רואה פה, אשר"
- "אושר! אושר! זה השם,לא אשר. מתי תקלטי???"

מתי באמת אני אקלוט? אושר מופיע לי מול העיניים ואני עדין
מתעקשת לעוות אותו.
האנטיפטיות שלי לא אכזבה גם הפעם. הוא התחיל להעיק עלי, שוב
ידעתי ששום דבר לא בסדר, לא היה לי כוח לשיחת היכרות איתו, או
לשיחה, או להיכרות... אף פעם לא יכולתי להתמודד עם דברים
שמאיימים עלי, והרגשתי שיש בו משהו מאיים. הפעם הייתה לי תחושה
יותר מחורבנת מתמיד, אני חשתי מאוימת ע"י יצור בגודל של 27
ס"מ.
אושר המשיך לדבר, הוא אמר משהו על זה שאני צריכה לנקות פה קצת,
לעשות סדר. שאני אוציא את הסיכות ביטחון האלה מהבגדים כי
לפעמים שם רק מטעה ושאני אכבה לעזאזל את הג'וינט כי זה לוקח לו
את כל התפקיד.
לא ניקיתי ולא הוצאתי שום סיכות ביטחון, אבל את הג'וינט כיביתי
(רק זה חסר לי, שהוא ישב לי על הוריד כל החיים שלי כי השארתי
אותו מובטל).

הדיסק כבר נגמר, וברדיו השמיעו איזה שיר על הרחובות שכבר ריקים
והסמטאות שכולן שלו. זה עשה דווקא הרגשה טובה כזאת, וראיתי שגם
אושר נראה די שמח, וכמו שחומרים מתרחבים כשהם מתחממים גם הוא
נראה פתאום גדול יותר, אבל אולי זה רק אני...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איה, את דורכת
לי על הרגל!











אפרוח ורוד
מסתלבט על איה


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/01 19:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בריין דמג'

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה