יום אחד פגשתי דגיגה קטנה.
היא הסתכלה עלי בצורה מוזרה ואמרה שקוראים לה שמשונית.
היא היתה קטנה וחמודה.
קטנה וצבעונית.
ומאושרת.
היא סיפרה לי שבבוקר היא ראתה בחור ושמו ראובן שישב לדוג דגים
על רפסודה קטנה.
שמשונית הסתכלה עליו, הסתכלה על הפיתיון, הסתכלה עליו ושוב על
הפיתיון.
שמשונית היתה רעבה. היא לא אכלה כבר יומיים. היא רצתה לאכול את
הפיתיון אבל היא ידעה שאם תנסה לאכול מהפיתיון סופה יגיע
במהרה. אז היא חכתה. שמשונית חכתה וחכתה וחכתה... אך לשווא...
ראובן לא קם ממושבו והמתין שדג תמים יבוא וינגוס בפיתיון.
שמשונית נהייתה עצובה.
פתאום שמשונית ראתה דמות מוזרה מתקרבת אליה במים. דמות שהלכה
וגדלה. שמשונית אף פעם לא ראתה כזאת דמות. דג אפור ענקי עם
סנפירים ענקיים במקומות מוזרים. הדג המוזר הזה גדול משמשונית
בערך פי 500.
שמשונית פחדה ושחתה מתחת לרפסודה של ראובן והתחבאה שם.
"כריש!!! כריש!!!" ראובן צעק ושמשונית מייד הבינה שהדג המסוכן
הזה, ה"כריש", הוא דג מסוכן.
הכריש נענע את הרפסודה וראובן נפל למים. הכריש אכל את ראובן
ושמשונית אכלה את הפיתיון.
שמשונית שבעה. שמשונית שמחה.
זה היה היום המאושר ביותר של שמשונית.