להתאהבות יש היגיון ביולוגי מוסדר בה במידה שהוא כאוטי
והאדם,
עם כל ניסיונותיו הנואלים להדיר רגליו ממנה
איננו יכול לעמוד בפני קסמה של ההתאהבות
וכסוג של פשרה אמנם אין מתאהבים עוד בבשר ודם -
(גם ברעיונות פוחת והולך השימוש המתפרץ) אך
דחף ההתאהבות בכל זאת מוצא את פורקנו, על דרך של פשרה, בחפצים,
ב"דברים" -
בטל דבר והאהבה בעינה עומדת, שעל דרך זו מיטב מרצה של האנושות
מוקדש ליצירת חפצים חדשים להתאהב בהם:
עבודת האלילים שלנו, אם כך, ובאופן פרדוקסלי,
היא מקדש מעט למה שבזיכרוננו הקולקטיבי היה ואיננו עוד -
התאהבות ספונטנית בגבר או באישה שסיבתה היגיונית או כאוטית (או
שניהם כאחד):
התאהבות בחפצים לא יכולה למלא את החלל הנובע מהיעדרה של זו
הכתובה עמוק יותר בתוכנו והצרימה של חוסר יכולתה למלא את החלל
הזה תלך ותגבר ביחס ישר לכמות ולמורכבות החפצים בהם נבקש
להתאהב.

ההתאהבות, מה דרוש כדי שתתלקח?
מדוע נדמה כי הדיוניסי מכל דחפיו של האדם הוא גם הספרטני שבהם,
שהרי די בהתנגנות מסוימת של הדיבור, במחווה אחת, במבט בודד כדי
להתאהב -
אולי יש במטען הגנטי שלנו, לבד מיד דומיננטית וצבע שיער, גם
דמות אהובה, שלמה וחיונית, זו שחלקים ממנה אנו מדמים לראות
במצעד הזרים והזרות הנקרים על דרכנו? האם התאהבות היא משחק
בהרכבת פאזל קדמון? האם סופה מוחש על ידי ההבנה שלשחקן או
לשחקנית שמולנו יש פחות מהמסה הקריטית של התכונות שתהפוכנה
אותו או אותה, במהלך מיתי כמעט, לדמות הראשונית ההיא?
התאהבות כניסיון לפצח את הגנום היא דרכו של הטבע להתל ביומרה
האנושית לפענח אותו - לא כל שכן לשלוט בו.

בהתאהבות, זהו הגוף או זוהי הנפש?
כמה סוגים של התאהבות ישנם, באמת? האם מספרם רב כחלקיו של
הפאזל הקדמוני המדובר?
התאהבות במחשוף, או בכף יד, או בקמטי צחוק, איננה נחותה
מהתאהבות בנדיבות או בחוכמה מכיוון שאלה כאלה משרתות את אותה
מטרה נעלה: החיכוך בין בני אדם הוא תכלית הכל והוא חזות הכל
והוא עצם מעצמותיה ובשר מבשרה של האלוהות - לא זו הדתית -
באלוהות של חולין מדובר, זו המפעמת ביצורים התבוניים למחצה
שאנחנו ומתעקשת - בין באופן שמעורר בנו תחושת התגלות בין באופן
שמטיל עלינו אימה - שבין כל החיים עובר חוט שני של כיסופים
להתאחדות עם "יש-שמעבר" או להיבדלות ממנו: משני עברי התודעה
האנושית ניצבים ההתאהבות והמוות.
ההדרה של ההתאהבות בבשר ודם ממתחמי התרבות של האדם של ימינו
אנו, זה שבטנו קצה בהתאהבות ב"דברים", מסמלת הן את בחירת האדם
המודרני במוות והן את מודעותו הנואשת לכך: זהו אחד מחולייה
הכרוניים של התרבות שלנו, זו שעל הריסותיה יצטרך להיבנות דבר
חדש, מחייב ולא שולל - "יש" על פני "אין": ההתאהבות היא בחירה
בחיים - מכאן חוסר היכולת להבחין באופן ברור בין אהבה
למעשה-האהבה, ובין מעשה-האהבה לתוצאתו: האם אהבת הורה לצאצאו
איננה קודם כל השלכה מוגברת ומחוזקת ומועשרת של ההתאהבות
שהביאה להולדתו?
הניסיון המודרני לעקר את מעשה-האהבה הן מאהבה והן מחיים חדשים
הוא בחירה מובהקת במוות: חברה אנושית, ששוללת את הלגיטימציה של
ההתאהבות (המובחנת היטב מקפריזה או משובה)  כסלילת דרך חדשה אל
היש-שמעבר, היא חברה שצועדת בנתיב של השמדה עצמית.


אין טעם בדאגה: האדם המתאהב איננו יכול להפסיד במאבק על הנחלת
מטענו התרבותי: חברה, שקועה בשחיתותה ככל שתהיה, לא יכולה לנצח
את האינדיווידואל מכיוון שהאינדיווידואל מכיל בתוכו את רעיון
החברה ולא להיפך. התאהבות, במובן זה, לא רק שהיא איננה ביטול
העצמי אלא שהיא מימוש מובהק שלו: התאהבות, כמו געגוע, היא
נחלתו של היחיד - רק שם יש להם בעלי משמעות, ושניהם, בהופכם
לדבר של ההמון, מייצגים שקיעה תרבותית ורוחנית: שלא במפתיע,
ייצוג מעוות של נוסטלגיה משתפכת ברשות הרבים נוטה לעלות על
בימת תרבויות דועכות בד בבד עם הפיכתן של מעשי אהבה
רבי-משתתפים (כמוטציה של ההתאהבות) לדבר של שגרה, לתופעה
תרבותית נורמטיבית. זו, כמובן, אשליה: התאהבות של שני יחידים
לעומת אורגייה, כמו געגוע פרטי לעומת התבוססות קולקטיבית בעבר,
נובעת מאותה פינה אפלה שבה תחושה בריאה של שימוש בהישגים
קודמים ככר אפשרי לפוריות עכשווית ותוססת מומרת בפטישיזציה
מתלעלעת של סמלי העבר כמבוא לאיון ההווה וריקונו ממשמעות גבוהה
יותר. ההתאהבות היא ניצחון העתיד על העבר - והעתיד, בצורתו
המזוקקת, הוא יהבו של היחיד: רק חברות מקדשות את עברן (על מנת
לכלוא את ההווה של חבריהן במשחק סכום אפס שאי הוודאות בו
מופחתת למינימום האפשרי): ביתו של היחיד הוא עתידו. ההתאהבות,
אם כן, היא שילוח העצמי לחופשי וביכור העתיד על פני העבר. זו
ה"חלוציות" שבהתאהבות וזו סיבה לייצוגה הרווח של אדמה כבת-זוג
למעשה אהבה סמלי ("קרקע בתולה"): גם במקרה כזה, הנסיון לגייס
המונים להתאהבות ב"דברים" נידון להיכשל: ההתאהבות היא של
היחיד, ושלו בלבד.

ההתאהבות מייצגת את המיטב שבאדם - או את המירע שבו; אין לשפוט
אותה מוסרית מפני שהיא אבן הראשה של המוסר עצמו: חברה אנושית
מתחילה במשפחה אחת, משפחה מתחילה בגבר ואישה, גבר ואישה
מתחילים בהתאהבות. התאהבות יכולה להיות שלוחת רסן או מעוגנת
היטב בחוקי המקום, מתאימה לתפישה הסטריאוטיפית (שאיננה בהכרח
שלילית לכשעצמה) של בן או בת הזוג הפוטנציאליים או עומדת
בסתירה מוחלטת להם. באופן זה ההתאהבות היא מעין קאמרה אובסקורה
מנטלי שכניסה של אור לתוכו מקרינה על בד לבן את המתרחש בנבכי
הנפש. הרי גם אנחנו שלוחי רסן, יחד עם היותנו מעוגנים היטב
בקרקע עליה אנחנו חיים, תואמים את התפישה הסטריאוטיפית של
עצמנו, בין בעיני עצמנו ובין בעיני החברה (הרי אפילו בניסיון
להפוך ל"גבר" ל"אישה" או אפילו ל"אדם" אנחנו נסמכים על מה שהיה
לפנינו), או עמלים להיות ההיפך ממנה, או אולי מתגלים כהיפך
ממנה בהבזק חד פעמי ולא צפוי של גאונות. דווקא משום שבהתאהבות
דבר איננו צפוי - והרשות אף על פי כן נתונה - היא יכולה לשמש
אבן בוחן ליכולתנו לשאת את עצמנו אל מחוץ לגבולות הנסיבתיות של
חיינו במהלך שהוא, כמו כל הדברים הנכונים, התנסותי וריאקציוני
במינונים שווים.

התאהבות היא יצרית ויוצרת באופן שהופך אותה למעגל הרמטי של
אנרגיה: יצירה בלי יצר היא מעשה אוננות אינטלקטואלי ויצר בלי
יצירה הוא מעשה אוננות ממש. ההתאהבות משלבת את היצר והיצירה כך
שהם חוברים לכדי שלמות סינרגטית חדשה העולה כמה מונים על סך
מרכיביה הקודמים. ההתאהבות היא מופלאה, במובן הזה, מכיוון שהיא
מאפשרת הפיכת אנרגיה לחומר - החוט המיתולוגי והסמוי מן העין,
זה המקשר בין המתאהבים, הוא, בסופו של תהליך, גם רמז מטרים
לחוט אחר, זה שעם היחתכו נשמעת היבבה המכריזה על חיים חדשים.