אולי זה הרחף-דחף בכפות הרגליים,
(שמחה נוטה לקיפצוצים)
ואולי זו בריזת ספטמבר,
(הסתיו נוטה להטביע את המחשבה
בגוונים נוגים של כתום),
אולי זה צמד הסיגריות -
(חצי לוקח לריאות חצי נבוך
שאני כבר יודע לעשן),
אולי אלו השפתיים של עורכת הדין,
(הכמויות המטורפות של נשים שגיליתי שיש),
אולי זה אני הפואטי, אני האיב-מונטאני, אני הסוכן חשאי,
(מפגשים מוצפנים במאורות ג'אז אירופיות, וילונות לבנים במדריד,
זרים כחושים טרוטי עיניים בנמל ליסבון) -
אולי זו החידתיות של המסתורין של התעלומות
(כמו סך החוויות, בולע לתוכו את ההתנסויות החדשות
כמו תנור תעשייתי), אולי זו התודעה הנילושה כמו בצק,
(האני התופח כמו עוגת שמרים),
(ההיא המתוקה כמו שטרודל תפוחים וגלידה וניל פצפוצים לידו),
אולי זה הרעב שיש לי בבטן הגדולה שלי - רעב לאוניות, למזוודות,
לדיילות קרקע, למגדלורים,
לסטייקים בלילה, למגבות עם ריח של כביסה, לעפרונות קהים,
למכוניות מהגוש הסובייטי לשעבר, לפלומה בלונדינית על צווארה של
אלמונית שאין לה מקום לשבת באוטובוס, לגורי פילים,
למפות מגולגלות במשרדו של ארכיטקט,
למפות וגולגולות בקבינה של שודד ים,
לאנשים לבושים מוזר, לקופאיות מבוגרות מדי להתחיל איתי,
למלצריות צעירות מדי להתחיל איתן, לדברים האלה, נו, שעושים
למשוררים מדגדג איפה שמדגדג למשוררים כשהם מתחילים לחשוב
"אולי ואולי ואולי" -  
הרי אולי גם לנפש יש דופק ומחזור דם, וחומרים שמתחלפים, הרי
אולי אם אצליח לשרטט קו בין כל הקונוטציות שלי אקבל איזו מין
הולוגרמה אורקולית, איזה מין סרט של כל העתידים
של כל האנשים,
או נגיד רק חלק מהם, או אולי, אתם יודעים מה,
אפילו רק שלי.