עוד בוקר הפציע על כל יושבי העיר. גם עלי. אז אחרי שקמתי לאט
מהמיטה, שטפתי את הראסטות ובחרתי לי בגדים, חולצה ישנה ומכנסי
ג'ינס קרועות, פניתי באלגנטיות משהו לעבר המטבח. מילמלתי משהו
לאמא שלי או אולי אבא שלי, אני כבר לא מבחין. אחר כך הלכתי
לבית-ספר, כי יש שעת אפס, וצריך להגיע מהר. היה לנו שיעור
ראשון פיסיקה. כרגיל, היה משעמם. אז התחלתי לצייר כל מיני
דמויות מצחיקות במחברת, ומתישהו, מסתבר, נעצמו לי העיניים.
המורה העירה אותי בצעקות על חוצפה וכאלה דברים, אז אמרתי לה
שתסתום ת'פה ושתפסיק להתלהב, ושאולי תחשוב איך ללמד יותר
מעניין. אז היא אמרה לי שהיא כבר 60 שנה במקצוע ואף תלמיד קטן
ועלוב לא יגיד לה איך ללמד. אז לקחתי את התיק שלי, סיננתי קללה
עסיסית, העטתי בדלת ויצאתי מהכיתה. ככה סתם. בהפסקה כולם צחקו
עליי. בסדר, טיפוסי.
כאילו, הרבה אנשים קראו לי טמבל בגלל מה שעשיתי. וזה לא שאני
משוגע או משהו, ממש לא. אני סתם אחד. מותר לצחוק עליי. כל זה
קרה עד שאמינם הופיע לי בחדר. שמתי לב לאט לאט איך אני מתחיל
להתמכר לפה המלוכלך שלו, לתספורת, לשיגעון המוזר הזה. היו לי
אלבומים, ופוסטרים, וכל מיני מוצרים אחרים הקשורים לאלילי
משכבר הימים. אחרי כמה חודשים כבר נעלמו הראסטות, הבגדים
הזרוקים והציורים במחברת. צבעתי את השער וכל מיני דברים. שלא
תחשבו שאני כמו המעריץ ההוא שלו, נו, סטאן. אני לא.

חזרתי לכיתה לפיסיקה, כמה סימלי, והמורה שוב נטפלה אליי. זהו,
עכשיו נשבר לי. זרקתי עליה כיסא, התחלתי לקלל בהיסטריה, וכשהיא
נפלה בעטתי בה. אני חושב שכמה ילדים באו להגן עליה כי הרגשתי
שתופסים לי את הידיים, מכים בי ואני עובר לעולם אחר. כשחזרתי
להכרה, הייתי מישהו אחר. מישהו רע ומרושע, שמתבייש בעצמו אבל
לא מפסיק. אבל זה כבר לא אמינם.

אחרי שעפתי מהתיכון דיברתי עם פסיכולוגית והיא אמרה שאני
משוגע, ומעט טמבל, ממש לא סתם אחד. לא קורה לכם לפעמים?