האוטו שלי עומד בחושך, במגרש חנייה ריק, ולא רק מאנשים, גם
ממכוניות אחרות. עומד לו מפורק לגמרי. לאוטו שלי אין שם, הוא
סתם אוטו. גם לא חדש במיוחד אבל לפחות הוא נוסע. תמיד אמרתי
שמה שחשוב באוטו זה שיסע, אפילו לא חייב ממש מהר. ואם אפשר אז
שתהיה מערכת נחמדה בפנים, לא הכי טובה, אבל מערכת בשביל שיהיה
שמח ואני לא ארדם. האוטו שלי עצוב עכשיו, אני רואה לו בפנסים.
ראיתי שיורד לו משם משהו, זיהיתי שאלו טיפות אשר מחליקות אט אט
מהפנסים הקדמיים. בהתחלה חשבתי שזה מים מהטל שהיה בלילה. עכשיו
אני מבין שאלו היו דמעות.
  הוא עומד במגרש הריק, לבד. לא היה לאבא שלי כסף לשלם את
המשכנתה על הבית, אז הוצאה לפועל באו ולקחו אותו. הוא דווקא
היה יפה האוטו שלי. היה עושה את הפניות גם דיי טוב, לא חלקות
אומנם כמו המכוניות של החברים, אבל טוב מספיק. בשבילי לפחות.
   אני זוכר שביליתי איתו הרבה זמן, אבל בגלל שהוא אמריקאי
הוא אהב תמיד לשתות הרבה. אני הייתי מזמין מים, או מיץ תפוזים,
הוא תמיד היה מזמין דלק "ואת הכי יקר בבקשה" אני זוכר אותו
אומר. ובסוף, אני הייתי מזמין. לא היה לי את הלב לבקש ממנו
להזמין, להגיד לו שנגמר לי ולאבא שלי הכסף. אמרתי לעצמי "אם
לוקחים אותו, לפחות שלא יהיה צמא". אפילו שאף פעם לא הבנתי איך
הוא מצליח לשתות את הדלק הזה. פעם הוא הביא לי קצת, זה נורא
שרף לי בגרון.
  בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא לא ידע בכלל שהולכים לקחת
אותו מפה. ישן בחנייה, בתוך הריבוע שלו. אפילו אני לא ידעתי
שזו הפעם האחרונה שאני אראה אותו. אני זוכר, שבאותו היום בדיוק
חזרנו מתל השומר, היו לי מבחנים לקורס טייס. לא עברתי. הוא
עודד אותי כל הדרך חזרה ועד שהגענו הביתה כבר לא ממש היה איכפת
לי. אפילו אמרתי לו "גם ככה היו מעיפים אותי מהקורס, אז יותר
טוב מוקדם מאשר מאוחר, זה חוסך לי כאב ראש". באיזשהו מקום לא
האמנתי בזה, אבל זה כבר עבר אז תמיד עדיף להסתכל על חצי הכוס
המלאה. כשהגענו בסוף לביתי, חייכתי אליו ואמרתי לו "תודה אוטו
יקר שלי, אומנם רק עשרים ושלוש אלף שקל אבל שווה כל אגורה" .
  כשקונים אוטו תמיד מסתכלים על המחיר ומיד לאחר מכן על מד
הקילומטרים, לבדוק שהוא לא נסע יותר מידי. אצלי זה אחרת.
לדעתי, אוטו שעבר הרבה קילומטרים יש לו יותר ניסיון חיים ויותר
כיף לדבר איתו ולהעביר איתו את הזמן. אז כמה שיותר קילומטרים
ככה יותר טוב.
  שבוע ככה ישבתי בביתי, מתגעגע. אפילו אני וחברה שלי נפרדנו,
כי לא הייתי יכול לנסוע אליה והייתי תלוי בחברים שלי. אז הסיעו
אותי פעם, פעמיים. כמה אני עוד יכול לבקש. כנראה שאין חיים
אחרי האוטו.
החלטתי, שאומנם אל הזונה אני לא אחזור, אבל את האוטו אני
צריך.
אז פתחתי את תוכנית החיסכון שסבא שלי פתח לי שהייתי קטן, בשביל
לימודים באוניברסיטה, והלכתי לקחת את האוטו. שמונה עשר אלף שקל
הם רצו. ולי היו תשעה עשר, אז אלף שקל השארתי בשביל
האוניברסיטה. אולי אני אתרום אותם לספרייה שם, שסבא שלי לא
יגיד לי שלא הוצאתי את הכסף על האוניברסיטה. "כי בלי להוציא
כסף עלייה, לא תגיע לשום מקום בחיים" היה אומר לי תמיד.
 אולי עשיתי טעות, כי אם לא הייתי הולך לקחת את האוטו, והיה
לי כסף ללמוד באוניברסיטה, אולי הייתי משיג עבודה טובה וקונה
את האוטו שוב. אבל לא חשבתי על זה באותו הרגע, הייתי במן
אקסטאזה לא נורמאלית בנוגע לאוטו.רציתי אותו, ורציתי אותו
"עכשיו". אז נסעתי ללוד, לקחתי את האוטו מהמגרש של ההוצאה
לפועל. מעלי טסו המטוסים שאותם אני לא אטיס לעולם משדה התעופה
ליד.
 מרוב שמחה לא שמתי לב למהירות בדרך חזרה הביתה. התהפכה
המכונית. היא מתה ואני "טוטל לוס". הלוויה נחמדה בטח הייתה לי.
דוגרי שאני חושב על זה עכשיו אני מצטער על כל הקטע, אולי באמת
הייתי צריך ללמוד באוניברסיטה, סבא שלי ידע על מה הוא מדבר.