7:30 AM.
"לא... בבקשה... תחזרי לישון! עוד קצת!
נו בחייאת! את מתחילה ללמוד עוד 3 שעות תעשי לעצמך טובה ותחזרי
לישון!"- אני מדברת עם עצמי בזמן שאני מתהפכת במיטה בתקווה
למצא תנוחה נוחה שתרדים אותי חזרה.
לא הלך...התעוררתי.
שוטפת פנים מצחצח את השיניים כרגיל, ושוב שלפוחית לוחצת מעט
כמו בכל בוקר כאילו כבר מתוך הרגל.
יושבת בשרותים הכל שקט מסביב ואפילו פיפי לא יוצא, סתם לחץ
מדומה.
מדליקה את הקומקום, לוקחת כוס זכוכית,
כפית קפה ו-2 סוכר... טוב נוסיף עוד חצי בשביל בוקר מתוק
המים רותחים מוסיפה אותם לתערובת ובתוך הכוס גושים שחורים
מתפרקים להם תוך כדי ערבוב.
מתפרקים.

7:30 AM.
אותו ויכוח עם עצמי כשבסופו של דבר אני מוותרת לעצמי וקמה.
אותו הסדר של הפנים והשיניים ושוב לחץ בשלפוחית
הפעם דווקא יצא פיפי...
מרתיחה מים מסתכלת על קופסת הקפה ומתחרטת
לוקחת דווקא שוקו
3 סוכר
כן... זה הכי טעים כשזה מתוק מידי
לוקחת לגימה ומקיאה.
צריך ללכת לבית ספר, צריך לבנות עתיד.
עתיד.

7:30 AM.
קמתי יותר מוקדם
היום מתחילים ברבע ל-8.
7 וחצי ואני כבר אחרי כוס קפה, כן, חזרתי לקפה.
מפהקת, נועלת את הדלת ויורדת מדרגה מדרגה, עד שפתאום אני
מחליקה ונופלת.
נופלת.

7:30 AM.
השעון מצלצל בדיוק בזמן, בדיוק כשאני פוקחת עיניים.
בדיוק כשצריך לשטוף את הפנים ולצחצח את השיניים.
בדיוק כשהשלפוחית אמורה ללחוץ ואני צריכה לתת לזה צ'אנס לצאת.
בדיוק כשהקומקום אמור לרתוח והגושים אמורים להתפרק.
בדיוק בזמן
בדיוק כשאני מבינה שהכל אותו דבר, שאין טעם לשגרה הזו.
לחיים האלה.
בדיוק בזמן-
חודש מאז התקף הדיכאון האחרון, מאז האשפוז האחרון.
7 וחצי בבוקר.

7:30 AM.
אני לא קמה.
8:30 AM, השעון מצלצל ואני לא קמה.
9:17 AM, אותה תנוחה על המיטה, לא זזה, לא זזה.
10:00 AM, פוקחת עיניים וזוחלת על הרצפה לאט לאט לכיוון ארונות
המטבח, לוקחת שקית ניילון, מתיישבת על הרצפה ושמה את השקית על
הראש ואחר כך קושרת אותה סביב הצוואר.
רציתי לעשות את זה מהר אז הפסקתי לנשום...
זה לא זירז את התהליך אז נשמתי ולאט לאט נגמר החמצן בשקית
ולי כבר אין על מה להתאמץ כל כך.
כבר אין על מה להתאמץ כל כך.