א
"אני יוצאת עם מישהו, סטודנט, עתודאי" אמרתי לו, כשהרגשתי את
היד שלו מלטפת את הירך שלי. "זה רציני?" הוא שאל, בלי להסיר את
היד, ואני עניתי  "נראה לי שכן, אנחנו ביחד כבר חודש וקצת
וזורמים עם זה". חשבתי שזה יגרום לו לקחת את היד, אבל טעיתי.
הוא המשיך ללטף אותי, כמודע לחולשתי הגדולה ביותר- הוא. אהבתי
ואני אוהבת אותו כבר שנים. הוא לא יודע, או לפחות משחק כאילו
הוא לא יודע. מידי פעם הייתי מאוהבת באחרים, נכנסתי ויצאתי
ממערכות יחסים, אבל תמיד המשכתי לאהוב אותו בפינה קטנה בלב
שלי, ותמיד אחרי שהיינו נפגשים ומזדיינים, הפינה הקטנה הייתה
משתלטת לי על כל הלב והייתי אוהבת אותו בכל ליבי לאיזה חודש או
חודשיים, עד שהיה מגיע בחור חדש לחיי. כל פעם הייתי חושבת שזהו
עכשיו התגברתי עליו, וכל פעם מחדש הייתי מגלה כמה טעיתי. כבר
שנתיים וחצי אני מנהלת איתו את מערכת היחסים הזאת, זיונים
חפוזים במסיבות רועשות, כשאני מאוהבת בו עד מעל לראש, ומה שיש
לו להגיד לי זה שהוא אוהב את מערכת היחסים הזאת שיש בייננו,
מין מזדמן עם שיחה נחמדה ואינטליגנטית, בלי הרבה מחויבות
ושאלות. כאילו הוא יודע כמה אני אוהבת אותו, כמה אני לא מסוגלת
לסרב כשהוא מתחיל ללטף אותי. ואני תמיד שותקת, לא מספרת איך
אני מרגישה כלפיו, לא מנסה לברר אם זה הדדי, רק חיה כל הזמן
ממשפט שאמר לי בפעם הראשונה שהתנשקנו, בתקופה שעוד היינו
ידידים מזדמנים ולא ידידים מזדיינים. הוא שאל אותי אז, אם
עכשיו זה סוגר את הכל או שיש עוד סיכוי שפעם יהיה בייננו משהו
רציני, ואני חיה מזה, מאמינה כמו ילדה קטנה שגם הוא אוהב אותי
ומתבייש, שיום אחד יבוא אלי וישאל אם אני רוצה להיות איתו, אבל
באמת, מתוך אהבה. אבל זה לא קורה. אנחנו רק נפגשים ומזדיינים
בשקט, ונפרדים כל אחד לדרכו.
אבל הפעם יצאתי עם מישהו. איכשהו תמיד יצא שהפגישות בייננו
התרחשו כששנינו היינו פנויים ממערכות יחסים. רציתי שהוא ימשיך
ללטף אותי, אבל רציתי גם שיפסיק. יודעת שאם ימשיך אני סוגרת את
הדלת על העתודאי שלי ואני לא רוצה לעשות את זה. אז אמרתי לו
שוב "אני יוצאת עם מישהו" והוספתי "למען האמת הוא צריך להגיע
עוד מעט כדי לאסוף אותי". היד שלו קפאה על ירכי, לא ירדה ממנה
אבל הפסיקה את הליטוף. נראה היה כאילו בפעם הראשונה בחייו הבין
שלא תמיד אהיה זמינה בשבילו, שאני מסוגלת להגיד לא, שאני לא
חומר בידיו. ראיתי את המבט ההמום על פניו, קיוויתי שילך. לא
רציתי להתמודד עם המצב הזה שנקלענו אליו. אבל הוא לא אחד
מהאנשים שמתרחקים ממקום של תאונה. אז במקום ללכת הוא שאל כשידו
עדין על ירכי, "אז מה הוא לומד?" וזה שבר אותי. השאלה הזו, הכל
כך בנאלית, הכל כך רגילה, כשהיא באה ממנו, עם ידו שעדיין מונחת
על ירכי מאיימת להיצרב לתוכה, שברה אותי. אולי הוא יכול להמשיך
בהצגה הזאת  אבל אני לא. קמתי ואמרתי לו  שאני באמת צריכה ללכת
כי העתודאי שלי עוד רגע מגיע. אמרתי והלכתי, משאירה אותו המום
ומבולבל. כשהעתודאי שלי הגיע, באוטו הלבן שלו, קפצתי עליו
בחיבוק נואש ונאחזתי בו כאילו היה גלגל ההצלה האחרון שיכול
להציל אותי מנפשי הטובעת.

ב
אני והעתודאי שלי זורמים עם זה כבר כמעט חמישה חודשים. הקשר
הכי ארוך שלי. הוא אוהב אותי ואני יודעת את זה. אני מרגישה
מוגנת כשהוא מקיף אותי באהבה הזאת שלו. אנחנו מרגישים את הכל
ביחד, ומדברים על הכל. למען האמת כמעט על הכל. יש בייננו מעין
הסכמה שבשתיקה שעל דבר אחד לא מדברים. אותו הלילה לפני שלושה
וחצי חודשים כשהתפרקתי בזרועותיו המחבקות, אותו לילה בו הוא
הבין שהוא צריך לשמור ולהגן עלי. אותה נקודת זמן במערכת היחסים
שלנו שבה הוא הבין שאיתי זה לא הולך להיות קל, שאני מהלכת על
חוט דק מאוד. מאותו הלילה היחסים שלנו הפכו למשהו קבוע. הוא שם
בשבילי, תמיד מחכה עם הזרועות הפתוחות, יודע שלפעמים אני לא
מובנת ואפילו מוזרה, אבל מקבל את זה ואוהב אותי מאוד. ואני
בתמורה לא חושבת על ההוא כמעט בכלל, אולי חוץ מברגעים האלה
לפני שאני נרדמת בזרועות העתודאי שלי. אני מרגישה שלמה עם עצמי
ומאושרת, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי עם העתודאי שלי. האמת שזו לא
הייתה ממש יציאה. יצאנו לאיזה בית קפה קבוצה של חברים שמורכבת
מאנשים שאתה בקושי מכיר וכאלו שישבת איתם על הסיר בגן ציפי.
בסוף הערב הוא הסיע אותי הביתה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה
שנפגשנו, ותמיד הייתה בייננו מין כימיה כזאת, אבל זאת הייתה
הפעם הראשונה שנשארנו שנינו לבד. הגענו לבית שלי ואז הוא
התכופף לעברי ונישק אותי. בסוף הנשיקה הוא פתח את העיניים ושאל
אם זה בסדר מצדי  ואמרתי לו שזה מצוין. המשכנו להתנשק ככה
באוטו.  זה היה כל כך כיף. רק להתנשק במשך איזה עשרים דקות.
כבר לא זכרתי כמה כיף זה רק להתנשק. בסוף כשכבר הייתי מוכרחה
ללכת ונפרדנו אמרתי לו "תתקשר אלי, אל תהיה עוד אחד מאלה שלא
מתקשרים" והוא חייך את אחד החיוכים שלו שכבשו אותי והנהן
בראשו. באותו לילה נרדמתי בלי בעיות. הייתי רגועה. ידעתי שהוא
יתקשר. העתודאי שלי היה מהבחורים שמתקשרים, ללא ספק. אחראי,
אוהב, תומך. כל מה שאת יכולה לבקש בבחור. החיים איתו הם חיים
על מי מנוחות. אין סערות גדולות, אין פריחות ריחניות, הכל שקט,
רגיל, נורמלי. כל כך ההפך ממני וממה שאני מכירה ויודעת. ובאמת
שהאמנתי שזה מה שאני צריכה, מישהו כל כך הפוך ממני שייצב אותי
ויגן עלי מהעולם ומעצמי.    

ג
לילה אחד כשהעתודאי שלי היה בתקופת בחינות, יצאתי עם חברות
לאיזה פאב להשתכר. כשהייתי אחרי הטקילה השביעית שלי בערך, הוא
הגיע. תמיד חשבתי שהוא נראה טוב, אבל בהשפעת האלכוהול יכלתי
להישבע שהוא יכול להתחרות אפילו בבראד פיט. הוא נכנס לפאב ומיד
זיהה אותי. הוא ניגש אלי ושאל אותי אם אני עדיין עם העתודאי
שלי. אמרתי לו שכן אנחנו ביחד, וחייכתי את אחד החיוכים הנבוכים
שלי. ואז לא יודעת מה תקף אותי, אולי זה היה האלכוהול, אולי
העובדה שכל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו, שכל כך הרבה זמן אני
נמצאת במערכת יחסים מחייבת, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק יותר.
קמתי מהכסא שלי תפסתי אותו חזק חזק, לא נותנת לו  לברוח,
וגררתי אותו לרקוד איתי. נצמדתי אליו כל הריקוד, מרגישה אותו
מתעורר ונפתח כלפי, עד ששנינו לא יכולנו יותר ויצאנו החוצה.
הוא הצמיד אותי לקיר, ונישק אותי, נשיקה עמוקה, חזקה, כואבת
וסוחפת. שכחתי איפה אני, מי אני. שכחתי הכל, את עצמי, את
העתודאי שלי, את החיים שלי שממשיכים לרוץ בצד. אמרתי לו שייקח
אותי למקום שקט. הוא הכניס אותי לרכב שלו ונסענו עד שהגענו
לדירה שנראתה קצת נטושה. הוא אמר שהיא שייכת להורים שלו,
ושכרגע אף אחד לא גר שם. נכנסנו. הוא הפיל אותי על המיטה, פותח
את כפתורי החולצה שלי לאט לאט, ואחרי כל כפתור, מרים את מבטו
אלי במבט ששואל אם להמשיך, כאילו הוא נותן לי עוד הזדמנות
אחרונה  להתחרט, לעזוב אותו ולחזור לחיי ולעתודאי שלי. אבל אני
כבר לא זכרתי אפילו מי זה העתודאי, כל מה שמוחי אפוף האלכוהול
ידע באותם רגעים, זה לרצות אותו, לרצות להרגיש אותו בתוכי,
להתאחד איתו עוד פעם נוספת, אולי אפילו לעשות איתו אהבה.
וחשבתי שזה מה שעשינו. זה היה לוהט ועדין, קר וכואב, זה היה
הכל וכלום. כשגמרנו הוא הדליק סיגריה, ואני ששכחתי שהפסקתי
לעשן לקחתי ממנו אחת. זאת תמיד הייתה נקודת החיבור שלנו. לעשן
סיגריה ביחד. ככה הכל תמיד היה מתחיל בשבילנו, הפסקת סיגריה,
שהייתה הופכת להפסקה קטנה ממסלול החיים הרגיל שאנו מנהלים. רק
בחודשים האחרונים כשהייתי עם העתודאי שלי הפסקתי לעשן. ראיתי
בזה סימן טוב, הנה אני עוזבת את הדבר שמחבר בייננו יותר מהכל,
אבל הייתי טיפשה הרי אני והנפש המתוסבכת שלי הם הדבר שהכי מחבר
בייננו. עישנו בשקט לא אומרים מילה, לא מסתכלים אחד על השני.
רציתי שהוא יגיד משהו, לא ידעתי מה להגיד בעצמי. רק ישבתי שם
מעשנת ומחייכת חיוכים נבוכים, קולטת פתאום מה קרה, איפה אני
נמצאת. הסתכלתי על עצמי וכאילו בפעם הראשונה קלטתי מה קרה.
ראיתי את עצמי שוכבת מכוסה בסדין, לידו והוא ערום כל כך,
ואנחנו מעשנים. התחלתי לבכות. בהתחלה בשקט בדמעות קטנות כדי
שהוא לא ירגיש, ואח"כ כשכבר לא יכולתי לשלוט על זה, בכיתי
כאילו אין מחר. ואז כאילו התעורר מחלום הוא קלט שאני בוכה,
ובמקום לחבק אותי, רק שאל אם הכל בסדר. לא יכולתי לענות לו. גם
כי בכיתי וגם כי הייתי המומה מהדרך שבה התייחס אלי ולבכי שיצא
ממני. כאילו כל זה לא קשור אליו. הרגע הזה גרם לי להבין הכל.
את העבר, את ההווה, גרם לי לדעת מה היה ומה כבר לא יחזור. זה
היה  מין רגע כזה שבו אפשר להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה
הפרטית שלך מרחפים מעליך. רגע שמתמצת את כל חייך לחיוך קטן,
לדמעה בקצה העין, לסיגריה שלא נדלקה עד הסוף. אז פשוט קמתי,
התלבשתי מהר ובשקט ויצאתי משם. לא מביטה לאחור. לא רוצה לדעת
מה הוא עושה או חושב כרגע. קניתי לעצמי חבילת סיגריות ומצית,
ולקחתי מונית הביתה אל העתודאי שלי.

ד
פתחתי את הדלת בשקט, תוך כדי עישון סיגריה, מנסה לא להעיר
אותו. נכנסתי למטבח והכנתי לי כוס קפה ענקית, מחפשת את המאפרות
הישנות שתקענו למעלה בארון. הפלתי כוס. הוא התעורר ובא בריצה
לראות מה קרה. הלום שינה הוא מצא אותי מעשנת ובוכה מעל כוס
שבורה. הוא לא אמר מילה. לא שאל מה קרה או אם אני בסדר, לא כעס
כי עישנתי, רק ניגש אלי וחיבק אותי חיבוק חם ואוהב. רציתי
למות. ידעתי שאני מוכרחה לספר לו הכל. מה שקרה היום, מה שקרה
באותו הלילה שהתפרקתי בתוכו, מה שקורה אצלי כבר שנים. הוא ניגב
את הדמעות מהעיניים שלי, הושיב אותי על כסא ליד שולחן המטבח,
וכרגיל ניקה את הבלגן שהשארתי אחרי. כשסיים בא והתיישב לידי,
עדיין לא אומר כלום, רק מביט בי במבט שואל. ידעתי מה אני צריכה
לעשות. הדלקתי לעצמי סיגריה של אומץ, אמרתי לו שיישב ופתחתי
במונולוג ארוך, מלא בכי ובלבול, לא נותנת לדבר להפסיק אותי,
חוץ מהדלקת סיגריה מזדמנת.
"תראה, אני טעיתי, לא יודעת מתי טעיתי יותר, היום או במהלך
החודשים האחרונים שבילתי איתך. אני חייבת לך הסברים, ויכול
להיות שיהיה קשה לך להבין את הכל אבל בבקשה פשוט תקשיב.
"הכל התחיל לפני כל כך הרבה זמן שאני אפילו לא יכולה לשים את
האצבע על הרגע המדויק שבו התאהבתי בו. כיום זה כבר נראה כאילו
כל חיי אני מאוהבת בו. אני לא יכולה לזכור תקופה שבה לא אהבתי
אותו.
"הכל התחיל כל כך תמים. היינו ידידים רחוקים. הכרנו בעזרת
חברים משותפים ונפגשנו בעיקר במסיבות וכל מיני יציאות. תמיד
היה בייננו חיבור טוב. השיחה קלחה ויש מי שיגיד שהמתח המיני
קלח גם הוא. יום אחד היינו במסיבה שאסור היה לעשן בה. שנינו לא
הבנו איך זה יכול להיות, מסיבה בלי עישון, אבל במקום להתווכח
פשוט יצאנו החוצה לעשן. ובהתחלה זה כל מה שעשינו, עישנו
ודיברנו קצת. שיחה על כלום בלי הרבה משמעות שקיבלה את כל
המשמעות שבעולם כשהרגשתי את היד שלו מלטפת את שלי. החזרתי לו
בליטוף משלי ועד מהרה מצאנו את עצמנו מתנשקים בלהט. מפה לשם זה
התגלגל ומצאנו את עצמנו בבית שלו, מזדיינים בשקט יחסי. כשזה
נגמר התלבשתי נשקתי לו והלכתי. זיון חד פעמי היה דבר שבשגרה
בשבילי ולכן גם לא התייחסתי יותר מידי אל הזיון הזה. סתם עוד
ערב נחמד, חשבתי לעצמי והלכתי הביתה לישון.
"וטעיתי כמה שטעיתי. אותו לילה לא הצלחתי להירדם, הסתובבתי
במיטה שלי, משחזרת כל דבר שקרה הלילה, לא מבינה למה כל זה
מטריד אותי, ובעיקר לא מבינה, למה אני רוצה להיות איתו שוב.
"אחרי שבוע נפגשנו פעם נוספת, שוב פגישה מקרית, שוב יצאנו
לעשן, שוב סיימנו במיטה. אבל הפעם הכל היה שונה. הפעם כבר
ידעתי שאני מאוהבת בו. אהבתי אותו ולא יכולתי להסביר לעצמי
למה. לא הכרתי אותו, לא ידעתי עליו כמעט דבר, ויחד עם זאת
רציתי לבלות את שארית חיי איתו, חבוקה ומאושרת.
"לא יודעת איך, אבל הדברים התגלגלו לכך שכל פעם שנפגשנו
הזדיינו, ואני אף פעם לא אמרתי לו איך אני מרגישה, ופחדתי לברר
איך הוא מרגיש כלפי.
"והכל היה כך עד שפגשתי אותך. הרגשתי ממש טוב איתך. הרגשתי
שאני מתחילה להתנתק ממנו. ואז באותו הלילה שהתפרקתי לך, פגשתי
אותו. אנחנו רק התחלנו לצאת, והוא ניסה להתחיל איתי שוב. הפעם
עצרתי את זה. יודעת שאם לא אעצור אותו, אני עוצרת אותנו. ואז
אתה הגעת. וכשראיתי אותך הייתי מוכרחה לאחוז בך כדי לא ליפול
ולהישבר. ראיתי אותך וידעתי שאתה ההזדמנות האחרונה שלי, שאתה
הכרטיס היחיד שלי בדרך החוצה מעצמי ומהמערבולת הזאת שנכנסתי
אליה. אבל פחדתי. לא זכרתי דרך אחרת לחיות, לא ידעתי אם אוכל
לחיות בלעדיו. לא ידעתי כלום. ובגלל זה בכיתי. וכשבכיתי כל
אותו לילה, וכשכל אותו לילה אתה החזקת אותי בזרועותיך, התחלתי
להאמין שאני מסוגלת לעשות את זה, אבל שאני לא מסוגלת לעשות את
בלעדיך.
"ובאמת בחודשים האחרונים הרגשתי שהצלחתי. בקושי וחשבתי עליו,
בקושי והרגשתי געגועים לאותו משהו חמקמק שאולי היה ואולי לא
היה ביני לבינו. כמובן שעדין היו הרגעים האלה שהרגשתי שאני
הולכת להישבר, אבל אתה תמיד היית שם עם הזרועות הפתוחות לא
נותן לי ליפול לא נותן לי ללכת. ואני מכירה לך תודה על כך
ומצטערת שלעולם לא אוכל להחזיר לך באותה המטבע.
"אבל היום בלילה הכל השתנה. יצאתי ושתיתי וראיתי אותו. והכל
חזר, כל הרגשות, כל הפחדים, כל התהיות. ולא יכולתי להתאפק
ובגדתי בך. ואני שונאת את עצמי על כך שנתתי לעצמי לפגוע בך כל
כך, אבל לא יכולתי למנוע בעדי. אבל היום בלילה הבנתי גם עוד
כמה דברים. הבנתי שהוא כנראה לא שם בשבילי, והבנתי ששום דבר לא
יעזור לי להתנתק, לא החיבוקים שלך, ולא הפרידה מהסיגריות, רק
אני יכולה לעזור לעצמי להתנתק.
"ואני מצטערת שאני עושה לך את זה אבל אין לי ברירה אני צריכה
ללכת להיות עם עצמי."
סיימתי לדבר וראיתי שהעתודאי שלי בוכה. הוא בכה ועישן. לא אמר
מילה רק הנהן בראשו. ממלמל לעצמו שברי מילים. חיבקתי אותו
ואמרתי שאני אלך. והוא רק תפס אותי בזרועי, כאילו מנסה לעזור
בעדי.

ה
עכשיו אני לבד. אחרי אותו הלילה בו שפכתי בפני העתודאי שלי את
הלב לא יכולתי להיות איתו. אפילו שאמר שהוא סולח ומבין, שנוכל
להתמודד עם זה, שהוא רוצה לעזור לי, שהוא רוצה להישאר ביחד.
אני לא יכולתי. לא יכולתי לשקר לעצמי ולא יכולתי להונות אותו
אפילו עוד רגע אחד. רציתי להיות נאמנה לעצמי ולמה שאני מרגישה,
ולא יכולתי לעשות את זה כשאני נמצאת איתו. אז אני לבד. בלי אף
אחד. ואני מרגישה די טוב עם עצמי. מנהלת חיים שקטים, מהלכת בין
טיפות של פחד, אהבה, כעס ובלבול, ובעיקר שורדת. זה בסדר. טוב
לי כך.
פגשתי את העתודאי שלי היום. ככה פתאום בלי שום אזהרה. פגשתי
אותו בסופרמרקט במחלקה של הדיברי חלב, והוא נראה לי שבור. לא
ידעתי מה לעשות, אז עשיתי את הדבר שאני הכי טובה בו, וחייכתי
אליו חיוך נבוך. והוא בלי להתבלבל ניגש אלי ושאל אם אני
מאושרת. אמרתי לו שבאופן יחסי אני מאושרת. הוא שאל אם אני בקשר
עם ההוא ואמרתי שאני משתדלת שכמה שפחות. ואז שנינו שתקנו, רק
הבטנו אחד בשני, כל אחד מצטער בלבו על הדרך בה חיי השני
התגלגלו להם. מרחמים אחד על השני במקום על עצמנו. עד שלא
יכולנו להמשיך כך יותר ונפרדנו כל אחד לדרכו.
עכשיו אני לבד. בעיקר מחפשת שלווה. מחפשת ולא מצליחה למצוא.
לפעמים אני מרגישה כאילו כל השלווה בעולם מרוכזת באבן קטנה
שאלוהים זרק לתוך אוקיינוס עמוק ושרק דגים מוצלחים באמת יצליחו
למצוא שלווה. אבל אני לא מתייאשת. אני ממשיכה לחפש. ממשיכה
לנסות לחיות. מנסה להשתחרר מהצל שהוא מטיל על חיי. פוגשת בו
פעם אחרי פעם, לא מצליחה להתחמק ממנו, ונופלת בחזרה לאותם
דפוסי התנהגות שהבטחתי לעצמי שאנטוש.
עכשיו אני לבד. זה בסדר. החיים ממשיכים. או אולי הם לא. אולי
הם תקועים במעגל סגור, לא מצליחים להתקדם, לא מצליחים להמשיך
תמיד חוזרים לאותה נקודה בדיוק. לא אסור לי לחשוב ככה. אני
צריכה להתחזק ולהיות שלווה. אני צריכה להתקדם. אני צריכה לדעת
שכן אפשר להתקדם.
עכשיו אני לבד. אני כבר לא נופלת כל כך הרבה. אני מרגישה יותר
חזקה מתמיד. יודעת שהפעם החוזק בא ממני. אבל אני גם יודעת שאני
משקרת לעצמי. הרי כבר שלושה חודשים לא פגשתי אותו. בגלל זה אני
לא נופלת, בגלל זה אני מרגישה חזקה. אבל אני מפחדת להעמיד את
החוזק החדש הזה במבחן. מפחדת לראות מה יקרה לי, האם אצליח לא
ליפול בפעם הבאה שאראה אותו.

ו
הכנסתי את המצית והסיגריות לכיס של המעיל ואמרתי לכולם שאני
יוצאת החוצה לנשום קצת אויר לפני שאני מקיאה.
כמובן שהוא יצא אחרי.
נשענתי על הקיר של הפאב, מדליקה סיגריה, מנסה להתעלם מהנוכחות
שלו, מהעיניים החודרות שלמרות שהיו נתונות מאחורי מסגרת מתכת
של משקפי ראייה אופנתיות, הצליחו לצמרר אותי בכל פעם שהחליט
להסתכל עלי.
עשיתי עצמי מתעלמת גם כשבא וחיבק אותי מתחת למעיל שלי. השארתי
את העיניים פתוחות כשנישק אותי, באחת מנשיקותיו שתמיד גורמות
לי לרעוד. החזקתי את הסיגריה מעל הכתף שלו במשך כל הזמן שנישק
אותי, משחקת אותה אדישה, לא שייכת, כאילו כל מה שאני רוצה זה
רק עוד שאיפה, ולא שהוא יחבק אותי ונשאר ככה לנצח. כשסוף סוף
ניתק עצמו ממני, הסתכלתי עליו והרגשתי תחושת בחילה אדירה.
הסתכלתי עליו והרגשתי את כל הטקילות והצ'יפס עולים לי במעלה
הבטן והגרון. הסתכלתי עליו אבל בעצם ראיתי את עצמי. חיה
באשליות, תלויה במישהו שלא יכול, ולא בטוח אם רוצה להחזיק אותי
מליפול. נגעלתי. מעצמי, ממנו, מאיך שנתתי למצב להידרדר. ידעתי
שזה עכשיו או אף פעם. בדחף פתאומי הרחקתי אותו ממני, ובעיניים
שדמעו באופן בילתי רצוני, אמרתי לו שאני לא יכולה לשחק יותר את
המשחקים האלה, שכל האשליות לא בריאות לי, שאני צריכה להתחיל
לחשוב על עצמי, שאני לא יכולה להעמיד פנים שהכל בסדר ושלא אכפת
לי. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שלא ינשק אותי עוד פעם אלא
אם כן הוא מתכוון לזה ברצינות, שלא יגע בי יותר אלא אם כן יש
בנגיעות שלו משהו מעבר לנגיעה הפיזית. אמרתי והתחלתי לבכות,
מקווה כל כך שכמו בעשרות הפעמים שדמיינתי את הסיטואציה, הוא
יתקרב, ימחה לי את הדמעות, יחבק וינשק אותי ובפעם הראשונה אני
אדע שאני לא אפול, שאני לא תלויה באוויר, שיש מישהו ששומר עלי.
אבל כשהוא לא אמר כלום או עשה כלום חוץ מלגרד בראש, הבנתי שכל
זה כבר לא יקרה. וכשהוא חייך את החיוך הנבוך שלו ונכנס חזרה
לפאב, יכולתי לשמוע את הנפילה שלי לתוך המציאות. ניגבתי לעצמי
את הדמעות, מחבקת את עצמי מפאת הקור, מדליקה עוד סיגריה
ומתחילה להתרחק משם. מבינה שהבן אדם היחיד שיכול להחזיק אותי,
הבן אדם היחיד שאני יכולה להרשות לעצמי להיות תלויה בו, הוא
אני. ולא שמעתי יותר כלום, כאילו התרוקן הרחוב מכל רחש, חוץ
מנקישות העקבים שלי שנותרו מהדהדות באוויר הקר.