הלכתי עם ג'ו ברחוב, קזוארינות ירוקות מסגרו את השדירה הארוכה,
גזע איתן מטפס על, מצמיח צמרת עלווה ירוקה. פסעתי עם ג'ו ברחוב
הארוך, הלכנו על הכביש הריק, בינות לשדרות העצים. מרחוק נשקף
לו אופק רחוק, כחול. הלכתי עם ג'ו ברחוב, ידיו מוטלות לצידי
גופו. צעדנו, לא לאט ולא מהר, מסתכלים לשום מקום. מסביב שקט,
ציוץ ציפורים אקראי מצטייץ באוויר. לג'ו יש שיער שחור קצר, קצת
מתולתל, והוא הולך בצורה קצת, איך אפשר להגיד, שמוטה. הסתכלתי
עליו והזדקפתי. המשכנו ללכת כשכתפיי משוכות אחורה.
הלכתי עם ג'ו ברחוב, היה קצת חם, אבל מדי פעם משב רוח קליל נשב
והנעים את האווירה. האור היה צהוב, שמש רגילה, אם מישהו רצה
לדעת. התקרבנו לתחילת הבניינים, שמשני צידי הרחוב, מאחורי
שדרות העצים, שמשני צידי הרחוב גם הם. הלכנו בעצם קצת לאט,
והסנדלים שלי קצת נקשו על האספלט, ג'ו לבש נעליים, נעלי ספורט
בעצם, ולא היו לא משקפיים. הוא היה די מטומטם בעצם, ג'ו הזה,
אם חושבים על כך בצורה כזאת. אחרי כמה צעדים עצרתי, וג'ו עצר
גם כן. הוא פנה לצד ימין, שזה הצד בו עמדתי, והסתכל אליי.
כשאני מתאר לעצמי את פיו, הוא נראה לי במצב שמתואר בד"כ
כ"זוויות פיו השתפלו בעגמומיות". בכל מקרה, לג'ו היה פרצוף
רגיל בהחלט. אני בעצם, באותו זמן, כבר עצרתי לגמרי, ולמעשה לא
הלכתי בכלל, רק עשיתי חצי פנייה לצד שמאל (לכיוון ג'ו) אבל
בחצי מבט שמרתי גם על קשר עין עם הבניינים שעמדו להתחיל להופיע
משני צידינו (שני צידי הרחוב). אמרתי לג'ו: (אני קצת גבוה
ממנו, אולי בשני סנטימטרים) "אני ניצוצי אור זוהרים בוהקים על
כנף מרושתת עדינה שקופה של שפירית תכולה ירוקה נפלאה שעומדת על
עץ החיים שבגן עדן והכל מסביב ירוק ופורח ובאוויר שירה נפלאה
של הוד והדר וזיו עליון". אז ג'ו המשיך להסתכל עליי בעיניים
השחורות האלה שלו, וזוויות פיו השתפלו אפילו קצת יותר, בחיי,
הוא יכול לשחק בתור דמות בסרט מצויר. נתתי בו מבט והעוויתי קצת
את הפרצוף בכאילו תנועה מצחיקה מגוחכת. אבל ג'ו המשיך להסתכל
בי, אז הוצאתי את החמישים שקל מהכיס ונתתי לו, לך לעזאזל,
אמרתי לו, אבל לא בפרצוף כועס. ג'ו לקח את הכסף והלך, הוא
אפילו קצת חייך אליי, כאילו ברחמים, בכל מקרה, ההבעה שעל
הפרצוף שלו קצת זזה. הסתכלתי עליו מתרחק, הגב שלו התרחק,
ומעליו ראש בלי פרצוף, רק עם שיער. רציתי להגיד לו משהו אחר,
אבל לא רציתי לקלל דרך הסיפור.