כל יום אחרי ביה"ס בדרך הביתה הייתי קונה חצי מנה פלאפל בארבע
שקל ואולי לפעמים קולה בעוד 4 שקל. ואז יום אחד משום מקום
הופיעה הספק חנות ספק דוכן שמוכר או אולי מוכרת, נקניקיות.
דיברתי עם המוכר והוא אמר לי שהוא מוכר נקניקיות בלחמניות.
אמרתי לו שבסדר, ושיתן לי נקניקיה. אחת בחמש, שתיים בעשר, הוא
מזכיר לי. אמרתי שאני רוצה נקניקיה אחת, ושימהר כי אני ממהר
ואם הוא לא ימהר-אני אאחר. אז הוא לוקח לחמניה, ושם בתוכו
נקניקיה, עוטף בנייר ונותן לי. מיד שאלתי אותו מה עם רטבים?
ידעתי שהוא יראה לי בקבוק אדום לקטשופ וצהוב לחרדל אבל ניסיתי,
בכל זאת. אין רטבים, הוא ענה לי. מה אין רטבים? מה זה? הלו? זה
נקניקיה בלחמניה או נקניקיה בקרטון? אז שאלתי אם יש סלטים. אתם
יודעים, מלפפונים חמוצים, כרוב לסוגיו, חומוס, טחינה, כאלה. לא
ממש רציתי אבל היה צריך לעמוד על המקח, אי אפשר סתם ככה
נקניקיה זרוקה בלחמניה, איפה התרבות? העיניים שלי ושל המוכר
נפגשו לרגע קצר, הערכה בין יריבים, ואז הוא שלף ראשון : אין
סלטים. אין כלום. מה אתה רוצה ממני,, ביקשת נקניקיה בלחמניה
וקיבלת. נכון. הבנאדם צדק. אז שאלתי מה המנה המיוחדת, נגיד.
הוא ענה שיש לו בדיוק עכשיו מנה מיוחדת! נקניקיה בלחמניה
בצלחת. בלי סלטים. בלי קטשופ. מכל הדברים, מכל סוגי האוכל,
הבנאדם עונה לי נקניקיה בצלחת. איזה עיצבון. ממש לפני שצעקתי
ופניתי לאו"ם לעזרה, הוא אמר לי, בטון מרחם, אל תדאג, חמודי,
אם אתה לא רוצה מנה מיוחדת אז יש לי גם נקניקיה בלחמניה.
נקניקיה זה חמש, שתיים בעשר. אמרתי שאני רוצה נקניקיה אחת,
ושימהר כי אני ממהר ואם הוא לא ימהר-אני אאחר. אז הוא לוקח
לחמניה, ושם בתוכו נקניקיה, עוטף בנייר ונותן לי. מיד שאלתי
אותו מה עם רטבים?...

לא קורה לכם לפעמים שאתם מרגישים כאילו החיים זה לופ אינסופי?
לא, מה פתאום, איך זה יכול בכלל להיות...