זהו סוף העולם, סוף העולם.
האנשים מתעוררים בשקט וחושבים שהיום הוא סתם יום כאחד הימים.
פלוני לוקח כדורים וויטמינים ובולע הכל עם כוס של מים. 'שהלב
יחזיק גם היום' הוא מבקש בלי מילים ואז צועק למטבח: "מה יש
לאכול?"

זהו סוף העולם, סוף העולם הזה. האם כל סוף הוא גם התחלה? האם
היו סימני אזהרה?
הנשמה של מלכה מתעוררת. היא פוקחת עיניים מול עצמה. בחיוך
מסתכלת במראות, כי בערב שכחה להוריד את כל האיפור. היא קוראת
בקול ואשה כפופה, שפעם היתה חשובה, מגיעה ומחליפה את הציפית של
הכר.

השמיים עדין כחולים. התנועה לרוב זורמת. חוץ מאחד שעושה איזה
פקק כי נכנס בעמוד על צד הדרך. מסביב מהומה ואורות צבעוניים
והנהג מאחור מהרהר: 'אני מקווה שהם שומעים על כל זה ברדיו, זה
לא אשמתי שאני מאחר.'

רק ילד אחד קם. הוא יודע שזה סוף העולם. הוא מתחיל לבכות בשקט
כי עדיין לא הספיק להכיר את חיו. הוא עומד בחוץ ונושם נשימה
ארוכה את הרפש. הוא מביט למעלה בשאלה. השמיים עדין כחולים ואין
עוד סימן לסערה.
צריך לעשות סידורים אחרונים. ככה הוא מחליט. אז הוא לובש את
המעיל ומתחיל ללכת עד לדוכן העיתונים.
"בוקר טוב. נכון שהעולם נפלא? שיהיה לך יום מצוין! שיהיה לך
היום הכי טוב בחיים!"  אומר הילד למוכר. כבר אין זכר לדמעותיו,
וחיוך פרוש  על שפתיו.
"מה אתך? אתה כבר לא ילד. תפסיק להטריד אנשים. ואל תתן לעיניים
שלך לנצוץ ככה, עוד תפחיד כאן את כל החתולים."
הוא בכל זאת מחייך וממשיך ללכת.
"ואל תבוא לכאן יותר אם אתה לא קונה עיתון!" צועק אחריו
המוכר.
הוא עובר ליד בית ספר. נעצר ומציץ פנימה. יש שם מגרש ודשא, אבל
הילדים לא נראים לו שמחים. הוא נכנס דרך חור בגדר, ואין שם אף
אחד שיעצור אותו. הוא ניגש לחבורה של ילדים שישבו ועישנו על
מדרגות של מחסן.
"בוקר טוב. נכון שהעולם נפלא? שיהיה לכם יום מצוין! היום הכי
טוב שהיה לכם בחיים!" הם פורצים בצחוק וכמעט מגרשים אותו אבל
אז אחד מהם אומר: "בוא שב לרגע אולי תוכל להוסיף משהו לשיחה
שלנו."
"בשמחה. על מה אתם מדברים?"
"אנחנו מדברים על היום האחרון של העולם." הוא שמח. סוף סוף מצא
אנשים נוספים שיודעים שזה עוד רגע נגמר.
"מה אתה היית עושה ביום האחרון של החיים?"
"בדיוק את מה שאני עושה היום." הוא ענה מיד. הם צחקו. "היום
האחרון צריך להיות היום הכי טוב כי אחריו לא יבואו עוד. בהתחלה
חשבתי לבכות אבל החלטתי שעדיף לחייך."
הם שוב צחקו אבל צחוקם נהיה מרושע.
"איפה אתה גר?" שואלת אחת ומצביעה על בגדיו. "ברחוב?"
"כן." הוא עונה בלי שמץ של בושה, דבר שגורר רק עוד צחוק. "בין
סמטה אלמונית לשדרות התקווה."
הפעם הם לא צוחקים. על פניהם נמוגו החיוכים ובבעיטה אחת
משותפת, הוא שוב מחוץ לגדר.
הוא חוזר בשקט לכוון דוכן העיתונים ומתישב על המדרכה.
"מה אתה עושה פה? אתה לא מבין מה שאומרים לך?" מתרגז המוכר.
"אתה לא מרשה לי קצת להיות לידך, אפילו לא היום?"
"אמרתי לך כבר, רק אם אתה קונה עיתון."
הוא חזר לסמטה אלמונית והתחיל להציק לו רעב.
"מה זה חשוב?" הוא שאל את עצמו. "עוד מעט והכל כבר עבר."
הוא התחיל לחשבו על איך זה יקרה ומתי ולחפש סימנים, אבל חוץ
מזה שלא היו ציפורים הוא לא הצליח להבין.
פתאום משום מקום הגיע אדם ועל שפתיו היה חיוך. זה עודד את הילד
מאד וגם הוא חזר לחייך.
"בוקר טוב." הוא קרא אל האיש.
"נכון שהעולם נפלא?" שאל אותו האיש.
זה חיב להיות סימן.
"משהו גדול עומד לקרות." ענה לו הילד וציפה לתשובה הנכונה.
"משהו כבר קרה."
"באמת?"
"כן. וזה סוף העולם! אתה חיב לנסות."
זו בדיוק התשובה לה חיכה.
"מה אני צריך לעשות?" שאל בלהיטות.
"רק לקחת את זה, זה הכל." הוא הוציא מהכיס אבקה לבנה.
"מה זה? זה אבק של פיות?" הוא שאל. האיש צחק והנהן ונתן לו את
כל השקית.
"ומתי זה יקרה?"
"בתוך רגע. כמעט שלא צריך לחכות. זה יהיה נפלא, אל תדאג, אתה
רק צריך לנסות."
הילד שאף את האבקה, הוא השתנק קצת, אבל לא נורא. ואז הוא התישב
על המעיל וחיכה.
הוא חיכה שיהיו זיקוקים. הוא חיכה שהאדמה תפער את פיה, וכל
האנשים ירוצו לכל מקום ויהיו מאד מבוהלים. ואז חלקם יתחילו
לעשות כל מיני דברים מטורפים והשמיים יהיו אדומים. פתאום, בתוך
שניה הכל יגמר וישאר רק חלל ריק. חלל ריק ושחור שיתן להכל
משמעות, או יקח אותה.
אבל מה שבעצם קורה, הוא אחר לגמרי. האיש הנביא נעלם. ורק אחרי
הרבה הרבה זמן מגיע עוד איש לבוש בכחול. ואיתו מוכר העיתונים
והילדים.
הוא מנסה להגיד להם שאין לאן לברוח ושינצלו את הדקות האחרונות.
אבל השפתיים שלו דבוקות זו לא זו והוא לא מרגיש את הלשון. האיש
הכחול עוצם את עיניו והוא כבר לא רואה.
השמיים עדין כחולים והציפורים שוב מציצות. אבל זהו סוף העולם
הזה.