ויותר מהכל רצה מרדכי לשמור את מרגלית שלו, בבית פנימה. שמה,
בתוך הבית יעשה אותה מלכה, כך הבטיח, לה וגם לעצמו בהזדמנויות
רבות.
פתאום, הסוף שבוע הזה מהעבודה שלו, סוף שבוע בחינם של העבודה,
לתורכיה, וגם זה מראה שיש לו למרדכי איזה מעמד בעבודה שלו,
והנה הזמינו אותו יחד עם כולם, לנסוע אתם, בדיוטי פרי, ובמטוס,
ולהיות אתם בתוך הבית מלון היפה והאקסקלוסיבי.
ואיך הוא ייקח את מרגלית שלו, יוציא אותה מתוך כבודה, ככה לפני
כולם, לא שיש בה מום חס וחלילה, אבל לתורכיה?
וימים רבים הוא חוזר הביתה, הולך מהתחנה עד הבית, וכל הדרך
חושב איך יגיד למרגלית שלו, איך ייכנס הביתה, יוציא לה את
הכלים מהידיים, או את התינוקות מהידיים, או כל מה שיהיה לה
בידיים הוא יוציא, ויגיד לה ככה לעיניים, מרגלית, נוסעים
לתורכיה. את ואני לבד. עם העבודה שלי.
וכל פעם כמעט יוצא לו מהפה שלו את המשפטים האלה, והוא, כמו
שאומרים חוזר בו.
מגי, הוא אומר לה, ורואה איך כל הידיים שלה בכל זאת מלאות
בדברים, ואיך הוא לא מוציא לה כלום מתוך הידיים, ובמקום להגיד
לה כבר, מה יכול להיות, הוא סתם שואל, מה שלומך, איך היה
היום?
אבל שבוע לפני הנסיעה הוא כבר הרגיש, מרדכי, שזה לא יפה מצדו,
לא עושים ככה, מודיעים למישהו ברגע האחרון, ואיך יהיה לה זמן
להתרגש, ולחכות, לספור את הימים ואחר כך את השעות והדקות, עד
שיסעו להם לבד?
וזה מה ששכנע אותו, בסוף והוא, אמר לה בלילה, לפני שהלכו
לישון, ומרגלית באמת התרגשה, רואים עליה שהיא מתרגשת, הצדדים
של הפוני שלה עלו וירדו, עלו וירדו, והיא רק אמרה לו למרדכי,
בדיוק כתוב לי באסטרולוגיה השבוע שיש לי התחלה חדשה.
ומרדכי התעלם ממה שהיא אמרה, אולי חשב שהיא לא מבינה נכון את
מה  שהיא קוראת, אולי חשב שזה בגלל שהיא מתרגשת. והמשיך ואמר
לה, שאמא שלו תבוא לשמור על הילדים. הכל מסודר, מגי שלי.

ומיד למחרת התחילה לארוז את המזוודות שלהם, וקיללה בלבה את
"אופנת שאול" שמוכרת דברים כל כך בזול, כי ככה זה גם כן נראה,
ואמרה לעצמה שהיא צריכה לקנות לעצמה איזה חליפה, שלא תעשה
בושות למרדכי, שהוא חשוב בעבודה שלו, או לפחות איזה ז'אקט,
שיתאים לחולצה הלבנה, ובסוף ירדה עוד הפעם ל"אופנת שאול" וקנתה
שם חליפה אפורה, לא ממש זאקט, אבל נראה כמו חליפה, בדיוק היה
שם הנחות, גמרה עם החליפה ועם חולצה לבנה כזאת שבאה מתחת
לחליפה במאה חמישים שקל.
הפתעה אני יעשה לו, היא חשבה, ולא סיפרה לו על החליפה החדשה.
מרגלית לא הייתה אף פעם בתורכיה, היא לא הייתה אף פעם בחוץ
לארץ. נולדה לה כאן וגדלה לה כאן, תמיד הרבה אנשים מסביב, וחוץ
מפעם אחת, אחרי החתונה, שמרדכי לקח אותה לאילת, היא גם אף פעם
לא ישנה מחוץ למה שהיה הבית שלה. באמת היה יפה אז באילת, אמנם
לא היה להם כסף לבית מלון אמיתי, אבל אחות של מרדכי, סדרה להם
דירה של חברה שלה, שבדיוק נסעה לסוף שבוע לצפון והדירה שלה
נשארה ריקה. וזה היה הפעם היחידה שהיא ומרדכי היו באמת לבד,
שווים לגמרי ביניהם, בלי כל החמולה מאחור.
וגם למרדכי היא ארזה את הבגדים, שמה יפה יפה כל חולצה, גיהצה
הכל, ואפשר היה לעשות מסדר על המזוודה שלה, תחתונים בצד,
גרביים בצד השני, הכל עומד כמו חיילים, כמו שמרדכי אוהב לראות
בארונות של הבגדים.

וכל השבוע שעובר, מרדכי מחשב עם עצמו, איך הוא יישב אתה בקפה,
ואיך הוא ייקח אותה לטיול, איך הם יסתובבו ביחד ליד החנויות,
ובשוק, כבר לא כל כך זול שם בתורכיה הוא שמע שאומרים מסביב,
ואיך הוא ישמור עליה, עולה בו פתאום מחשבה, אבל ממי הוא צריך
לשמור עליה, מי רוצה לעשות לה רע?
ואז הוא מדמיין את המיטה שם במלון, בטח מיטה גדולה. ובטח יש גם
אמבטיה. מה זה מלון בלי אמבטיה, אין דבר כזה.
ואיך זה, הוא חושב, איך זה שאלוהים ברא ככה את הגבר ואת האישה,
שתמיד החור שלה פתוח בשבילו, מוכן ומחכה לו, ופתאום מרדכי נבהל
בעצמו מהמחשבה שהייתה לו בראש, והעביר מיד נושא בזה שהוא ניגב
את הפה שלו מהמיץ של התפוז שהוא בדיוק אכל, וראה שמרגלית שלו
הכינה לו היום פרוסה מיוחדת, עם שלוש שכבות, על החסה הייתה
פרוסה של גבינה צהובה ועליה היו פרוסות של עגבנייה, ואפילו
הרגישו עוד את המלח.
החור הזה, רק בשבילי הוא פתוח. זה מה שבטוח. סיכם עם עצמו.

וכשמגיע היום, והם יוצאים מהבית, אמא שלו מנשקת אותה, תיהנו,
היא אומרת לה, באמת מגיע לכם לנוח, עובדים כל כך קשה כל הזמן,
אל תחשבו עלינו, תשימו את כולם בצד, רק אתם חשובים, והם עולים
על האוטו של השכן של אמא של מרדכי, ישראל,  שתמיד ידע שממרדכי
ייצא משהו, הוא לא יישאר תקוע כמו כולם כאן, הוא יגיע רחוק,
והנה ההוכחה, מה כל אחד לוקחים אותו בתורכיה עם העבודה שלו?
ובטח שישראל ייקח את מרגלית ואת מרדכי ספיישל עד השדה תעופה
שלא יצטרכו להגיע כמו מסכנים באוטובוס ולהיגרר עם המזוודות,
והוא גם יחזיר אותם.
וככה שכולם מנופפים להם, הם נוסעים ומרגלית באמת מרגישה שהיא
מלכה, ולא מבינה איך זה שזה קורה דווקא כשהיא מחוץ לבית.

מרדכי נמוך, זה חבל שהוא נמוך, כי אם הוא היה גבוה, לא היו כל
כך שמים לב שהוא רזה. אז בגלל זה שהוא גם רזה וגם נמוך, הוא
נראה חלש, אבל זה בכלל לא נכון.
וחוץ מזה מזל שהוא מצא את מרגלית. כי גם היא לא גבוהה. וגם היא
רזה. וביחד הם דווקא נראים זוג מתאים. זה מה שכולם אומרים
בבניין שלהם. וכשמרדכי התחיל לחשוב בכיוון של מרגלית, היא
הייתה עוד ממש ילדה, והוא חיכה לה בסבלנות, ודאג שאף אחד לא
ייגע בה לפניו, חיכה לה תמיד בסוף של הבית ספר, ולקח אותה
הביתה, ורק כשהיא הייתה בת שש עשרה ואבא שלה מת, מרדכי לקח
אותה אליו לתמיד. אמא שלה נשארה עם כל הילדים בבית, והסכימה
לכל התנאים.
זה לא נורא שהיא הפסיקה ללמוד, מה היה יוצא לה מהלימודים האלה?
תראי את כל הבנות בכיתה שלה, מה יש להם שאין לה? כולם עם
ילדים, וגם היא, רק שלה זה לקח הרבה זמן עד שהם באו, הילדים,
נפלו כל הזמן בהתחלה, כולם עם כביסה ובישולים וגם היא, ורק אתי
מסכנה עוד לא התחתנה, והיא לומדת בסמינר למורות, מה ייצא לה
מזה? במקום הילדים שיהיו לה בבית, יהיו לה ילדים בכיתה שיעשו
לה את המוות. כולם אומרים ככה.
אה, גם חנה עובדת פקידה בבנק. כל השאר כמוה, עובדות בבית.
וזה כי מרדכי הבטיח לאמא שלה, שהיו לה דמעות בעיניים כשמרגלית
התחתנה, שתמיד הוא יעשה אותה מלכה, וידאג לה גם כאילו שהוא
האבא שלה, ולא רק הבעל שלה, ואז הדמעות שלה התחילו להיות בכי
ממש, ומרדכי אמר לה, שאסור לבכות היום, זה יום של שמחה.

ואז הם נכנסים לתוך השדה תעופה, מרדכי דואג לכל הסידורים של
המזוודות והדרכונים, ומקבל כרטיסים, והיא עומדת מאחור, זוכרת
לא לכסוס ציפורנים, זה לא יפה, ולא יודעת מה לעשות עם הידיים
הריקות שלה, ועם ההתרגשות שיש לה בלב. ואוטובוס לוקח אותם
לדיוטי פרי, ומרדכי פוגש אנשים מהעבודה שלו, והם מהנהנים לו
לשלום, והם מסתובבים בין החנויות היפות שיש שם, הכל שם כתוב
דולרים, ולכל יש ריח של בושם יקר.
בקפה, איציק מהעבודה של מרדכי אומר לו, שברבע לעשר צריכים
להיות ליד שער ארבעים, ככה שיש עוד חצי שעה, כל כך הרבה כסף
בשביל כוס קפה, ומרדכי לא יודע אם להגיד לאיציק, שזאת מרגלית,
אשתו, והוא שותק, מוציא סיגריה, ומחייך אליה, למרגלית שלו,
חיוך יפה, מיוחד שלהם.

בעליה למטוס, פתאום מרגלית חושבת על כל הדברים שיש לה, כי אולי
המטוס יתפוצץ והיא צריכה עכשיו להספיק לחשוב על כולם, נגד עין
הרע. קודם כל היא חושבת על הילדים שלה.
היא מסדרת את התמונות שלהם בראש שלה, את שלומי הראשון, ואת נעה
השניה ואת אתי השלישית. אתי נולדה בפורים. ומרדכי אמר שזה יפה
שיקראו לה אסתר, ובסוף הם הסכימו על אתי. איך שהוא זז הזמן,
ופתאום יש לה שלושה ילדים. כמעט כל שנה נולד לה ילד. אחרי שזה
כבר הסתדר, זה בא מהר. מרדכי אומר שאתי תהיה הכי חכמה. זאתי יש
לה ראש, ככה הוא אומר, נעה, תהיה הכי יפה, כבר מעכשיו רואים את
זה, אפילו שהיא רק בת ארבע. מאיפה קיבלה את היופי הזה, ומרגלית
הופכת את הלשון שלה בתוך הפה, ונוגעת בחמסה שיש לה בכיס. אבל
את שלומי היא הכי אוהבת. ככה זה עם הילד הראשון, כולם אומרים,
שככה זה, נכנס לתוך הנשמה שלך, עושה אותך משהו אחר ממה שהיית
עד עכשיו.
תודה לאל, היא ממלמלת, באמת, לא צריך שום דבר יותר.
ומרדכי מחזיק לה את היד, ממש מוליך אותה אל המדרגות של המטוס,
מושיב אותה על הכיסא, בודק שהיא סוגרת נכון את החגורה. גם הוא
לא היה אף פעם בחוץ לארץ, אז איך הוא יודע מה לעשות?
מרדכי לא מספר לה אף פעם על האנשים מהעבודה שלו. לכולם קוראים
העבודה. חבל שהוא לא מספר, כי עכשיו למשל, היא הייתה יכולה
להדביק את הסיפור לפנים של מי שהיא רואה, וככה היא צריכה רק
לחייך לכולם, בלי לדעת איך קוראים אפילו למי שהיא מחייכת
אליו.
האנשים שמחייכים למרדכי, עוברים על פניה, ולמרות שהיא יודעת
שזה לא הזמן בשביל להכיר אנשים היא בכל זאת קצת עצובה מזה.
אבל היא מגרשת את המחשבות שלה מהר, למה להיות עכשיו עצובים,
והדיילות עוברות לידה ומחייכות אליה יפה, כאילו שאין הבדל בנה
לבין מישהו אחר.
וגם במלון שהמדריך שלהם אמר שהוא דה לקס, נראה לה שכולם
מחייכים, חוץ ממנה, ואפילו שמרדכי הולך אתה לסיבוב לראות את
המלון הגדול, והוא משלב את היד שלו בשלה, היא מודאגת. לא
מודאגת, משהו אחר, אבל קרוב לדאגה.
ולמחרת בבוקר, מרדכי מפתיע אותה ולוקח אותה לסאונה.
כולם שם ביחד, גברים ונשים, ומרגלית משתדלת לא להסתכל לשום
מקום.
ואפילו שחם לה, היא נשארת שם, ורואה את מרדכי שלה, מזיע, כמו
שהוא מזיע כשהוא מתאמץ עליה, והמחשבה הזאת עושה לה קפיצה קטנה
בלב.
ואחר כך הם נוסעים לעיר הקרובה, וקונים מתנות לילדים.
ומרגלית חושבת שאולי היום היא תהיה אחרת. לא תשכב ככה, סתם,
כאילו שזה לא היא.
אבל אפילו המחשבה הזאת מבהילה אותה.
מרדכי מחייך אליה.
ובלילה, אחרי שלא ממש הייתה אחרת, היא אומרת למרדכי פתאום, שיש
דיסקו, ואולי ילכו לרקוד קצת עם העבודה שלו.
ומרדכי אומר לה, שהוא לא רוצה, הוא עייף. תלכי לבד, הוא אומר,
כמו מי שיודע, שהיא לעולם לא תלך בלעדיו. אבל היא, בהתחלה היא
מתיישבת על המיטה, ואחר כך שמה את הרגלים שלה על הרצפה שזה לא
באמת רצפה פה, זה שטיח ואומרת, באמת אני ילך, חבל לי על
החליפות שקניתי.
היא קמה להתלבש, רואה אותו שוכב, קטן, על המיטה. היא נכנסת
לאמבטיה, ומרדכי אפילו לא מסובב את הראש שלו מהכרית. הוא לא
רואה אבל הוא יודע, שמרגלית לובשת את החליפה החדשה, שמה קצת
רוג' וליפסטיק.
והנה הדלת נפתחת, והיא יוצאת.