גוש של חרא, גדול חום עגלגל כזה מצופה זבובים ומזה מסריח, יותר
גרוע מחתול שנדרס בכביש ליד הבית שלי לפני שבועיים. משום מה
דווקא אתה תדרוך עליו ולא סתם בקצה, אלא עם כל הנעל ממש באמצע,
עם רגש. ואם זה לא מספיק אז זה לא נעלים רגילות, לא לא, אלה
הסנדלים האורטופדיות המיוחדות (והיקרות לאין שיעור) שלך,
מאווררות כך שאתה שקוע בחרא הזה עד הצוואר.
וכן הנה עוד יום חרא שבוודאי יביא עמו עוד מנה גדושה של חרא,
ולא שחסר לך, מגיח מעבר לפינה ורץ ישר אליך, מסתער במלוא העוז
עם ידיים פרוסות לרווחה כמו הדודה השמנה 'שך שבאה להתעלל,
אאאמממ כלומר לבקר.
ואתה מחליק עם הגוש חרא הזה שדבוק לך לסנדל במורד הרחוב כמו
איזה סקייטר מהולל, רק שבמקום סקייטבורד, ניחשתם נכון, יש לך
חרא.
הילה, כמובן שהילה לא תחסך ממך. הבחורה היפיפיה מהבית של השכן,
אותה אחת שאתה דלוק עליה כבר שנתיים והיא מצדה בכלל לא שמה לב
לקיומך בעולם הזה.
אלוהים. ברור שאתה מתפלל, מתפלל כמו שלא התפללת כל חייך שכמו
כל יום ביומו, גם הפעם היא תעבור ותראה בך רק אוויר, חלל ריק
שאין בו תכלית.
אך לא! לא הפעם, הרי היום הוא יום מיוחד במינו, זהו "יום המזל"
שלך. היא תשים לב, תעצור לרגע קט, תצחק מעט, ותשבור לרסיסים
קטנטנים כל סיכוי פצפון שרק היה לך, אם בכלל, ליצור קשר כלשהו
(שלא קשור בהתפרצות צחוק היסטרית מהולה ברחמים-עליך) אתה.
אבל אז בא העמוד, עמוד החשמל הגדול שבאמצע המדרכה.

28.05.02