אני יודע שקשה לך... אני כל כך יודע...
אבל אין דבר לעשות בעיניין כיוון שאת שם - ואני כאן. כיוון
שלהגיע אליך יקח לי ימים שלמים של שיכנוע והסכמה ושנים של
מוכנות נפשית, עצמית. כיוון שבכדי להגיע אלייך אצטרך לחצות
ימים ויבשות של חוסר הסכמה, אהבה, שנאה, חוסר החלטיות, פחד כעס
וכאב...
אבל בבקשה ממך, ברגע שהכאב מתפרץ לך בתוכך תני לי להיות שם
בשבילך... כשהוא מתפוצץ כמו שרק כאב יכול להתפוצץ, כשהוא הופך
לגל ומתעצם לנחשול; תני לי להיות שם בשבילך... איתך, שלך, מחבק
אותך, מנשק אותך... וכשתבכי ולא תוכלי עוד, תני לי למחות את
דמעותייך, לעודד את עצבך וללחוש לך מילים שרק אני יודע.
וכשתתאבלי על מותי תני לי לספר לך שחי אני כמו שמעולם לא
חייתי, שפה אני כמו שמעולם לא הייתי, ששלך אני כמו שמעולם לא
השתייכתי לאיש, שאוהב אני בצורה שלא ידעתי אפשרית.
הייתי רוצה לגרום לך אושר, עונג, שלווה ואהבה... הייתי רוצה
להיות שם איתך אם רק היית מרשה...
אני בוכה עכשיו, את יודעת? אינך יודעת - את רחוקה. אני יודע
שלא תהיהי שלי עוד לעולם... אני יודע כמו שתמיד ידעתי זאת, גם
את ידעת. אני יודע שתיהיהי מחר עם מישהו אחר, שהוא לא אני; וכל
מילה נלחשת תינעץ בי כקוץ, כל מגע מלטף כסכין רותחת, חורכת;
וכל נשיקה רכה כטבח ממוקד בי, ורק בי.
אני יודע כמו שתמיד ידעתי איזה פרח רך, יפה ועוקצני תגדלי
להיות, כפרח המדבר שאת בנפשך, והינה את עכשיו מושא אהבתו
ותפילתו של כל מטורף... תמיד ידעתי שתשברי עוד לבבות אהבים כמו
את שלי ששברת קרה כקרח. הם גם עכשיו יושבים בצד מרוחק ממך
למקום אחר בו הגלית אותם, הרחק ממך; יושבים, מקוננים, בוכים...

טעויות שעשינו, שקרים ובגידות, תאוות ותשוקות, סודות
ולחישות... מתחבאים להם בתוך מרתפך המבוצר; ערפיליים, מעלים
אבק מחוסר שימוש אנושי בהם - הם יצרים חייתיים - יצרייך. הם לא
יראו אור, וכך גם את לעולם... מי היה מנחש סודותייך עלמה אהובה
שלי? - אני! אני שיודע סופו של מאהבך הנוכחי. אני שהעצב על
העלמותך הפתאומי האפיל על כל כולי... הלכתי לאיבוד בתוכך כשם
שהלכת בתוך עצמך...
אבל בידיעה המעודדת... שפעם, שלי היית... נימפית קטנה שלי...
כן, את נימפית...