אז אני עומדת כאן, במרכזו של גשר
כשהמכוניות חולפות על פני, נוהמות.
כל אחת מהן יכלה לדרוס אותי,
כשחציתי את הכביש המהיר, בעיניים עצומות.
מוזרים הנהגים האלה, עוצרים לכל אדם החוצה את הכביש,
גם בכביש מהיר.
מה? הם לא יודעים, שהאדם שלפניהם, אותה בחורה, רוצה למות?

אז הסיפור שלי לא שונה משל כולם,
לכולם אותו סיפור חיים, אותו מסלול, אותה דרך.
אז מה? זה מונע ממני לעשות צעד שונה?
והנה אני כאן, על הגשר, מסתכלת למטה ותוהה 'האם מהגשר הזה
אקפוץ?'
אל מה? אל הנהר או אל הכביש הסואן שמתחת? אולי אל מסילת הרכבת,
בדיוק לפני שהיא עוברת שם.

ומה? יש לי סיבה למות?
בטח! רק, תזכירו לי מהי?
זה החבר שעזב, ההורים שרבים, אין הורים, אין חבר...
אולי זו העבודה שגם ככה לא נותנת יותר משכר מינימום,
וגם קידום היא לא מוכנה לתת, להפך- יש צמצום בכוח אדם,
אין תקציב, תקשיבי ילדה- אולי תיקחי לך חופשה... עד להודעה
חדשה?

טוב נו, אז בלי עבודה, ובלי הורים, ובלי חבר, למה עוד נותר
לחכות?
לחכות. הציפייה, איזו מכונית זו תהיה? האדומה או הטרנזיט
הירוק?
אולי אקפוץ לרגלי הלבנה, כן... האדום כבר יצבע אותה, הדם, צבע
חינם!
בדיוק אותו אדם, שנוהג במכונית רוטן בפני אישתו, שהצבע הלבן
מעכיר את האווירה.
אין בעיה, רוצה צבע אחר? אולי אדום?
מרחוק מגיעה מכונית יוקרתית, בטח של איזה שר ממשלה חשוב... הוא
והמכונית, על הכביש המהיר... כמה הוא רוצה שהמכונית תסטה
מהדרך... כמה הוא רוצה לא להגיע למשרד,
שם מחכה לו הוד רוממותו, ראש הממשלה כדי לצעוק,
למה לא שיחררו את התקציבים.
כמובן, בשביל זה קרא לו ירום הודו.
ומה עם היוזמה החדשה להקמת מפעלים בנגב? והורדת אחוזי העוני
בת"א לכדי שניים עד שלושה אחוזים?
כפיות טובה, פשוט כפיות טובה.

והנה הוא מסיט את ההגה שמאלה, חותך כמה מכוניות, לבנה, טרנזיט
ירוקה, אדומה. והנה הוא נכנס בגדר הביטחון.
לו רק ידע שבאותם הרגעים, חיכה לו במשרדו ראש הממשלה, לתת לו
מענק על ההצלחה שלו בנגב ובת"א.
לו רק ידע שאישתו עכשיו בבית, מקבלת טלפון מהמזכיר שלו, שתבוא
לחגוג עם בעלה את קבלת המענק.
לו רק ידע שעל אותו כביש ממש, 20 דקות מאוחר יותר בזמן שצוות
מגן דוד אדום יקבע את מותו שלו, תעבור שם אישתו כדי להגיע
למשרד של בעלה, לו רק ידע...

ואני עומדת על הגשר, דרמה של החיים לנגד עיני, 'אני לא אקפוץ
עכשיו', לא כשהאמבולנס פה, אני לא צריכה שינסו להציל אותי, לא
רוצה לשכב בבית החולים כשההורים יזכרו להפסיק לריב ולבוא לשבת
ליד הבת הקטנה.
קטנה? אני כבר בת 17, איפה הייתם בשנות גידולי? אני כבר לא
אותה בת 4 שזרקתם אצל סבתא, שתגדל.
לא, עדיין לא לקפוץ, יש עוד זמן, כל כך הרבה זמן,
פתאום.

ושוב פעמון בית הספר מצלצל, את רק בתחנה, המורה שלי, יש לו
מנהג, ברגע שהפעמון מצלצל הוא כבר בכיתה.
אני רצה, להגיע לכיתה, מהר, התיק נופל, מהר, לעבור את השער,
הנהון שלום חטוף לחברות ולהיכנס לכיתה - או שלא.
"שוב פעם את מאחרת?" רכזת השכבה.
"א...אבל",
"כמו שחשבתי, כנסי לכיתה ובהפסקה בואי לחדר שלי".

אני נכנסת לכיתה, המורה יורה בי זיקי אש, טוב נו, אז הפרעתי לו
ללמד.
אני מניחה את התיק ומיישבת.
"העלמה כץ, גשי אל הלוח".
יופי! אני ניגשת את הלוח, המורה מפזם לו בהנאה את התרגיל
החשבוני:
"רכבת מחיפה ורכבת מת"א יוצאות באותה שעה ליעדיהן, הראשונה
נוסעת במהירות 60 קמ"ש והשניה במהירות 120 קמ"ש.
מי מהן תעבור ראשונה את גשר X?

אין לי מושג, רק שתגיע מהר, שתגיע ואני אקפוץ, מוות מהיר ולא
עוד בית ספר, לא עוד מורה למתמטיקה, לא עוד רכזת שכבה.
הרכזת, מה היא תגיד עלי אם אמות?
מילים כלליות בטח, "תנוחי על משכבך בשלום, תחסרי לנו"
ואז תיכנס למשרד,
ותבכה.

שלוש שנים הייתי חברה של רואי, הבן שלה, הוא היה בן 18 וחצי,
חייל, ביקש להיות שריונר, בן יחיד- אמא רכזת אישרה לו.
לפני חודשיים, בחדשות, שמעתי על התקרית.
טנק נפגע בצפון, המת"ל נהרג, רואי.
נשארתי בלי חבר,
אמא רכזת נשארה בלי בן.
כבר חודשיים אנחנו נפגשות, כל הפסקה, אצלה במשרד,
ובוכות.

היום לא באתי בהפסקה, מצטערת אמא רכזת,
אני לא יכולה עוד,
אני מצטרפת אל הבן שלך, אני אמסור לו ד"ש.
אור דמדומים יורד על כביש חיפה ת"א, הכביש שמעליו אני עומדת
עכשיו.
מתחיל להחשיך, אני נזכרת במשהו שקרה לי אתמול, בדיוק באותה
שעה.
שכבתי במיטה, בטלנות של ערב ואז צלצל הטלפון.
"הלו?"
"כץ?" היא נשמע בוכה.
"שילה? קרה משהו? הכל בסדר?"
"כץ אני... אני צריכה שתבואי אלי, זה חשוב"
"אל תדאגי אני בדרך".

החדר של שילה, כשנכנסתי, נראה זוועה.  בגדים זרוקים בכל מקום,
דיסקים פזורים על הכוננית, ספרים על הרצפה ושילה, שילה במרכז
הבלגן, שרועה על המיטה כאילו לא יצאה ממנה שבוע.
"שילה".
"כץ". היא נראתה נורא. אני מחבקת אותה.
"לעזאזל שילה, מה קורה איתך?"
"תראי... זה איציק"
איציק זה החבר שלה.
"איציק? מה הוא עשה לך? תמיד אמרתי שהאדיוט הזה לא בשבילך. בטח
תפסת אותו עם אחרת".
"לא, זה לא זה". היא התחילה לבכות ולהתייפח.
הקמתי אותה מהמיטה ולקחתי אותה לשירותים לשטוף פנים.
אחרי שהיא נרגעה קצת חזרנו אל החדר, העפתי את הבגדים מהמיטה
והושבתי אותה.
הלכתי להביא לה כוס מים, היא נרגעה.
"אני מקשיבה".
"איחר לי המחזור. כבר חודש וחצי. חשבתי שזה שום דבר, את
יודעת...קורה. ואז התחילו הבחילות וההקאות, זה קרה לפני חודש,
הלכתי לרופא והוא בדק אותי. עשיתי בדיקת הריון, אני בהריון כץ,
את קולטת?"
חיבקתי אותה, היא התייפחה.
"שילה...שילה מותק".

מצטערת שילה, אני לא בנויה לגדל תינוק. אולי אמרתי שאני אעזור
לך לגדל אותו אבל...לגדל את עצמי אני לא יכולה, אז תינוק?
תמסרי לאיציק מזל טוב ממני.

מוות, התאבדות, הלוויה.
הלוויה כמו שהיתה לטוביה השכן שמת בגיל 45, שבוע שעבר היתה
ההלוויה שלו, כל השכנים באו, פנינה מהדירה מולנו, שלומי הירקן
וגם אמא ואבא הלכו, וסחבו אותי איתם: "הנה, תראי מה קורה
מסגריות".
אם הם היו מכירים אותי הם היו יודעים שאני מעשנת כבר שמונה
חודשים. אם אמא היתה נכנסת לחדר שלי מדי פעם ודאי היתה נתקלת
בחפיסות הריקות, בסיגריות הפזורות בחדר, היתה מריחה את העשן
הזוועתי, העשן שעושה לי טוב.

אז אין טוביה. השאיר אישה ושני ילדים, תום ויאיר, בני 12 ו 8,
צעירים מתוקים, פעם הייתי עושה עליהם בייביסיטר, עכשיו הם כבר
גדולים, לא צריכים אותי.
אף אחד לא צריך אותי, אני לא מועילה ולא מוסיפה, אולי רק גורעת
בעולם הזה, שבו נערה בת 17 מעשנת, אחרת נכנסת להריון, עולם שבו
ילדים בני 18 נקראים חיילים ויוצאים לחזיתות להיהרג, הורים
זונחים את ילדיהם, ממשלה מושחתת, כלכלה הרוסה, עולם שבו מי
שמוסיף, מוסיף רק צער ומי שגורע, גורע מאחרים את שמחת החיים.

כן...מחר תהיה כתבה בעיתון:
בת 17 קפצה מגשר אל מותה, אל כביש סואן או נהר או מסילת רכבת
ונדרסה או טבעה או רוסקה לחתיכות.
זה יהיה עדיף.
עדיף למות מאשר לקחת חלק בחברה פגומה שלא מודעת למעשים שלה
עצמה,
עדיף לקפוץ, למות,
מוות פשוט,
התאבדות.