"ככה אתה צופר בשלוש בלילה? אין לך תרבות?" שאלה האישה שעצרה
לידינו ברמזור. ידה על חזה בתנועה כל כך מוכרת, כשוקלת האם
להתעלף באותו הרגע או לחכות מעט.
"לי אין תרבות? יותר מתורבת ממך, חתיכת בת זונה" שאג בחזרה נהג
המונית משמאלי, וסתר את  עצמו בחינניות תוך כדי התזת רוק מרוכז
על צידו השמאלי של פרצופי. כתום, אדום, מוחים את הפנים,
מעבירים הילוך, וממשיכים.
תל אביב, עיר ללא הפסקה. לפעמים אני קצת עצוב בשבילה. אמרתי לה
שזה לא בריא. אבל תמיד השיבה, כי היא לא יכולה אחרת. "ומה עם
אהבה?" הייתי שואל. תמיד היייתה לובשת פרצוף עצוב מעט. "מי
ירצה כמוני עם כל החרא שבי?" הייתה משיבה. אף פעם לא הבנתי למה
אמרה זאת. לא תמיד הייתה לי תשובה מנחמת. "ספר משהו על עצמך!"
חצי ביקש חצי דרש נהג המונית, שהופתע מן היעד. "אתה שקט מדי".
כל אדם ייראה שקט מדי ליד נהג מונית מתורבת כמוך, חלפה המחשבה
בראשי. "אני... אני רק עובר פה" השבתי. "מאיפה אתה בארץ?"
המשיך לתחקר, במבט שרק נהג מונית שמחפש סיפור טוב יכול לנעוץ.
מבט מהסוג, שיכול לגרום גם למונית עצמה לדבר. "אני... מהמרכז"
שוב התחמקתי.
"רוצה לדבר על פוליטיקה?" שאל בביישנות. "ממש לא", השבתי
ביובש. לחיצה על הבלמים, עצירה בצד. "אתה מוזר", מצהיר הנהג.
"אתה חופר", השבתי. הגברתי את הווליום ברדיו וישבתי בשתיקה,
מאזין לשיר, וחולם על עולמות אחרים. הנהג לבש פרצוף נעלב.
הילוך ראשון, מבט במראה (לא הליך מחייב במונית), וממשיכים.
האורות מהבהבים מעט, כאילו העיר דועכת. "בשביל מה הורד?", שאל
בקול צופן סוד, "יש לך פגישה?" וקרץ בהשתתפות. "משהו כזה",
השבתי. מספר דקות חלפו. "רגע", אמר הנהג, בזמן שמוחו הדביק את
הפער עם הזיכרון, "אתה הבחור שהראו בטלוויזיה ואמרו ש...".
"כן", השבתי בלי להוסיף והדלקתי סיגריה. "זה בטח היה הלם",
אמר. "אפשר לומר", השבתי לאחר מספר שניות, בעודי משחרר אוויר.
שתקנו לאורך שאר הנסיעה. אביב, בחורה ללא הפסקה. לפעמים אני
קצת עצוב בשבילה. אמרתי לה שזה לא בריא, אבל תמיד השיבה, כי
היא לא יכולה אחרת. "ומה עם אהבה?", הייתי שואל. תמיד היייתה
לובשת פרצוף עצוב מעט. "מי ירצה כמוני עם כל החרא שבי?", הייתה
משיבה. אף פעם לא הבנתי למה אמרה זאת, עד היום. גם היום אין לי
תשובה מנחמת. "פינת הרצל 21", אמר הנהג בשקט. "תודה", השבתי,
ויצאתי מן המונית.
המונית נסעה בלי לקחת כסף. חייכתי חיוך קטן של תודה, ונכנסתי.
"היית צריכה לומר לי קודם", אמרתי לה, כשעמדתי מולה. עם קול
שמתעקש לרעוד, וראש מורכן. "היית צריכה לומר לי", חזרתי שנית.
עמדתי שם מספר דקות בשתיקה. הנחתי את הורד על מציבת הקבר,
ויצאתי מבית הקברות.