אפריל 1952
"מי רוצה תפוז?" היא שואלת. אישה בת שלושים ושבע, שיערה אדמוני
קצר. שפתיה המלאות מלוכלכות מעט מחתיכות תפוז שנדבקו לאודם.
היא יושבת במושב הימני הקדמי. לצידה בעלה, מרוכז בכביש מחייך
חיוך קטן של נחת.
אצבעותיה מקלפות במיומנות את התפוז, מתלכלכות במיץ הדביק.
המכונית מתמלאת במהירות בניחוח התפוז. עיניה התכולות-ירוקות
מביטות לרגע במראה המשקפת את חמשת ילדיה, היושבים בצפיפות
במושבים האחוריים.
היא פותחת את החלון לרגע ומעיפה את קליפות התפוז החוצה. "אמא!"
נשמעות כמה צעקות נרגזות מהמושב האחורי. "אל תדאגו, זה זבל
אורגאני..." היא מרגיעה. "נו, אז מי רוצה פלח?" היא מחזירה את
השיחה למסלולה, כאילו כדי להתחמק - רק שלא יכעסו. היא מחלקת את
הפלחים לילדים. לרגע, רק קול הלעיסות נשמע - שקט מבורך. "אבל
אמא, אורה קיבלה יותר ממני!"
"אין בעיה," היא מתחילה לקלף עוד תפוז באושר.

אוגוסט 2005
"אמא, דודה אורה בטלפון! היא אומרת שכדאי שנצא."
"צודקת חמודה, תגידי לה שנתקשר מהדרך, אנחנו כבר יוצאים..."
אמא לשלושה ילדים, שיערה החום מגיע עד הכתפיים. היא לובשת
בגדים שחורים ומתכסה גם בעליונית שחורה. מרכיבה משקפי שמש,
לוקחת את הפלאפון, המפתחות והתיק. נושמת נשימה כבדה אחת.
"ילדים, בואו, הולכים."
היא כבר יודעת בדיוק איפה זה נמצא. המכונית נכנסת אל בית
הקברות. אחרי כמה פניות, היא חונה בדיוק מול הקבר. "הנה זה,
ילדים אתם יכולים להישאר באוטו עד שנתחיל."
היא הולכת בכבדות אל הקבר, נעמדת לצידו, ממלמלת כמה דברים.
מתכופפת וקוראת שוב ושוב את מה שכתוב עליו. אני יודעת שהיא
בוכה עכשיו. אני מחכה עוד כמה דקות ויוצאת גם. אמא מחבקת אותי,
אני יודעת שהיא זקוקה לנו עכשיו יותר מתמיד. אני שומעת דלת
מכונית נטרקת. דודה אורה הגיעה. היא מחבקת את שתינו. ואומרת
בעצב: "קשה, הא...?"
ברגעים כאלה אני מצטערת שלא הבאתי גם אני משקפי שמש...
כעשרים אנשים מתאספים סביב הקבר, רובם בני משפחה. "אשת חיל מי
ימצא..." חיים מקריא במהירות וכמעט נחנק. "אמא, זאת אומרת,
סבתא מאוד אהבה את הפסוקים האלה." אמא מספרת לי, במעט הכוח
שנשאר לה. כולם כאילו מקשיבים ועוקבים אחר המילים בדף. כל אחד
נזכר במה שסבתא הייתה בשבילו. מידי פעם המקריא מתחלף. פתאום יש
שקט. נשמעות כמה משיכות באף. סבא ממלמל משפטים מהירים
באיטלקית, "אמורה".
"בוא אבא, נוסעים עכשיו אליך הביתה, תניח אבן ונלך..." אומרת
דודה אורה. אני מרימה בשבילו אבן מהרצפה והיא לוקחת אותו
למכונית. כל אחד מניח אבן על הקבר והולך. עידו מניח אבן על שנת
הולדתה. "סבתא תמיד מסתירה את הגיל שלה..."
המכונית המשפחתית עוד מותנעת, מחכה בסבלנות שניכנס. רוח המזגן
מקררת עוד יותר את הפנים הרטובות מדמעות. דממה מעיקה שוררת
במכונית. כל אחד לעצמו, משתדלים לא להסתכל אחד לשני בעיניים.
מנסים לעקוב אחרי התרחשות אחרת מחוץ לחלון, אבל לא קורה כלום.
אני נשברת ומפעילה את מערכת הסטריאו. מעבירה לשיר תשע, כאילו
כדי להתגרות בכאב. השיר האהוב עליה. כל מילה מקבלת משמעות
חדשה. "כל מה שתרצי, כל שתבקשי, בכל כוחי אעשה בשבילך..."

אפריל 2005
היא יושבת במושב הקדמי, מסתכלת על הכביש. משתדלת להתרכז רק בו.
לרגע מעיפה מבט במראה המשקפת את שלושת ילדיה היושבים בנוחות על
המושב האחורי. הנוף מתחלף במהירות דרך החלון. המוזיקה מציפה את
חלל המכונית. נגמר הדיסק, דבר לא נשמע חוץ מקול המזגן. שקט
מקולל. אני יושבת במושב האחורי וחושבת.
פתאום מתחשק לי תפוז...