אולי היה זה המגע הרך בקצה האצבעות שנטע בי את הסתיו. רפרוף
העור החלק שהעביר בי צמרמורת. אולי החיוך הקטן בקצה השפה.
האור כבר לא כל כך מסנוור אפשר היה לראות קווים דקים, גם
אצלנו.

רציתי להצטנף אצלך אבל הרוח עדיין לא נושבת בחזקה, אלו רק
העלים המתחילים לבעור על העצים.  

ישנם ימים של שמש.

אתה מערבב את הקפה החזק שלך בכפית הקטנה ומביט בקצף.
"זו דוגמא במיוחד לזוגות" אמר המלצר שלנו בחיוך על צורת הלב
שציירו עליו ועכשיו מתערבל בשחור הקפה.  ואני חייכתי כשראיתי
אותך לוקק את הכפית כילד.
את שלי המתקתי במנה אחת, מתרגלת מרירות. לא טעימה כשוקולד
השוויצרי 77 אחוזי מרירות ששלחת לי, יותר כמו זו שבכל הפעמים
האחרות שרציתי להמתיק, כשאין בך.

הסתיו דווקא מתאים לחוסר מתיקות כזו, הוא בא בין ערמונים
מסוכרים חמים בחורף וגלידה בקיץ. מתיקות מיותרת.

עדיין שרוולים קצרים של שלהי הקיץ ,גם הכתפיות הדקות. השיזוף
הדוהה מבליט קמטי הבעה ,פעמים נקרא בהם סיפור. האור הרך מבריק
את צבעי העיניים. בכחול שלך אפשר לטבוע או לעוף. "שלך ענבר"
אמרת, "אף פעם לא ראיתי כזה, מיוחד".

מחייכת ומביטה בצמידים המקיפים את פרק היד  ,תמיד. גם שלך
ביניהם בכחול אחר, של אביב לוהט, מחשק.  

ברקע קרקוש כלי חרסינה ובליל קולות, ריח מאפים, חלון תצוגה
עמוס בעוגות, וקפה.  

המגע המרפרף בקצות האצבעות מבלי להביט בך העביר בי לפתע
צמרמורת מקדימה, אומר לי שהסתיו יביא בי את טיפות הגשם
הראשונות.