[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שושן פרא
/
ידיים טובות

פתאום נהיה שקט. רק אני והקירות. כמעט כלום לא הוצאתי מהדירה
הקודמת, רק ספרים, תקליטים ובגדים. אמרתי שאני לא רוצה שיהיה
קטע מסריח ליד הילדים, אבל אני היום חושב שזה היה יותר מזה,
שלא רציתי שום דבר מהחיים הקודמים, דברים שקנינו ביחד, אני
וקארין. לקחתי רק ספרים שהגיעו אתי לתוך הקשר עם קארין, או
דברים שקארין שמחה להיפטר מהם, ולכן הפכו לבעלי בריתי. זה הפך
אותם לנקיים בעיניי, את שולחן הפיקניק מהמרפסת, את המצעים
המהוהים. המחיר ששילמתי היה למצוא את עצמי בדירה כמעט ריקה. רק
כמה מכשירי חשמל היו בה. היה עלי למהר ולמלא אותה בדברים משלי,
כדי שאוכל לארח אצלי את הילדים, ובשלב שני גם להזמין אורחים.
ואורחות.
לא שהיו כל כך הרבה מועמדים לאירוח. בשנות נישואיי לקארין
התרחקו ממני חברים שלא חיבבו את קארין, או שהיא לא חיבבה אותם.
בהתחלה פסקו הביקורים והבילויים המשותפים, אחר כך פסקו גם
הטלפונים. החברים שהכרתי דרך מקום העבודה, הייתי פוגש אותם
לפעמים בכנסים ובתערוכות הייטק, ולמדתי מה רב המרחק שנפער ביני
לבינם בתשע שנות נישואיי. גם מבחינה מקצועית הפסקתי להתקדם.
כשהתחלנו עם הייעוץ הזוגי, ניתבתי את עצמי לפרוייקט הסבה של
חשבונות מט''ח, פרוייקט משעמם מאד, אבל כזה שלא דרש ממני יותר
מדי זמן ואנרגיה. כשהתחלתי לטפטף את הידיעה על גירושינו
המתרקמים, נוכחתי שאנשים נדים לי, אומרים מלה טובה או שתיים,
וממהרים לשוב לעיסוקיהם. לא יכולתי לדמיין את עצמי מזמין אותם
אלי, לדירה כמעט ריקה. החלטתי לנהל יומן, לכתוב בו מה קורה לי
ומה אני מרגיש.
את קובי פגשתי בתערוכת הייטק כזו, אחרי תקופה ארוכה שלא
דיברנו. בזמן הלימודים היינו מיודדים, אחר כך התרחקנו. עדכנתי
אותו לגבי מצבי, כבר כמעשה שגרה, ודי הופתעתי כשהוא שאל במה
אפשר לעזור. חשבתי על מכונת הכביסה שעוד אין לי, על הכיריים,
על ריהוט לסלון, על פינת אוכל שצריך עוד לקנות. כששבתי ונתקלתי
במבטו, אמרתי לו: ''אתה יודע, אני חושב שמה שהכי חסר לי זה
מישהו מבוגר לדבר איתו לפעמים''. ''קפוץ אלי ביום ששי בבוקר'',
אמר לי, ''נשתה קפה, נדבר. אולי יש לנו במחסן כמה דברים
שיתאימו לך''. קובי ורותי אשתו היו כמה שנים בלונדון, וחזרו עם
מכולה עמוסה כל טוב.
בא יום ששי, ונסעתי אליו. קובי חתך ירקות לסלט קטן, ואמר לי
להוציא מהמקרר גבינה צפתית, גבינת עזים ואם אני רואה עוד משהו
שבא לי עליו, להוציא גם אותו. לקחתי זית וזרקתי לפה.
''מצוין'', אמרתי. ''הייתי אתמול בערב עם עופר בשוק'', אמר
קובי בגאווה, ''הלכנו למקום הסודי שלו, גם החומוס משם, תוציא,
תוציא''. ''מה עם עופר באמת'', התעניינתי, ''אתה זוכר את
הארוחות שהוא ואשתו היו מבשלים במעונות? אלה היו משקיענים,
אלה''. ''אז ככה'', אמר קובי בקול נמוך יותר, ''עכשיו הם
מבשלים בנפרד''. ''אתה רציני?'', נדהמתי, ''הם היו כזה זוג
הרמוני''. ''כן'', אמר קובי, ''יום אחד עופר חזר בלילה מהעבודה
שלו בנטוורקס, ותפס אותה עם החבר הכי טוב שלו, קטע מסריח''.
''אז הוא גרוש עכשיו?'', שאלתי. ''כן'', אמר קובי, ''אבל הוא
הולך להתחתן שוב בקרוב''. הוא עצר לרגע, והוסיף: ''מסתבר,
שחבר'ה כמוכם לא נשארים הרבה זמן בלי סידור''. לא נהינתי
מהמחמאה, לא יודע מדוע, אין ספק שהיא ניתנה בכוונה טובה.
באיזשהו שלב שמעתי את הדלת נפתחת, ורותי נכנסה. היא זרקה את
התיק על הכיסא, זרקה שלום ומה נשמע, כמעט בלי להביט בי, ונכנסה
עם הטלפון לחדר השינה. פעם היא חיבבה אותי. מה היא חושבת,
שגירושין זו מחלה מדבקת? ואולי היא סתם עצבנית, בלי קשר אלי.
קובי קטע את הרהוריי. ''בוא, דני'', אמר, ''נעיף מבט במחסן,
נראה מה הולך אליך ומה ימשיך לחכות עד שיהיה לנו אומץ לזרוק
לפח''. מצאתי אצלו כמה דברים קטנים למטבח, עגלת הגשה וכמה
שרפרפים. דחסנו הכל למכונית הקטנה שלי, ומכיוון שכבר עמדנו
בחוץ, נפרדתי ממנו. ''בוא נאכל פעם צהרים יחד'', אמר קובי,
''יש אצלנו בהרצליה יופי של מקומות לאכול, בכל סגנון שבא לך''.
''רעיון מצוין'', אמרתי, ''נהיה בקשר''. בדרך הביתה החלטתי,
שאם כבר אז כבר, הגיע הזמן לקנות ריהוט לסלון. וחשבתי לבקש
מעדנה לבוא איתי לבחור.
עדנה למדה אתי ועם קובי באוניברסיטה. עם קארין היא התידדה
במעונות, ונשארה חברה שלנו גם כשנישאנו. כשאנחנו התחלנו לפתח
קריירות בהייטק, עדנה המשיכה ללמוד לתואר שני, והקשר שלה עם
המנחה האקדמי שלה, פרופסור זוננפלד, קיבל צביון רומנטי, אם
אפשר לקרוא לזה כך. עדנה אמרה שגבר נשוי זה סידור נוח, שמתאים
לה להיות עם גבר שכבר הסתדר בחיים, שכבר לא צריך להוכיח לעצמו
שום דבר, והכי חשוב, שמתלבש ומסתלק כשאומרים לו. היו פעמים
שעדנה נדלקה על מישהו בגילנו, וכבר התחילה לצאת איתו, ובכל פעם
היה מסתבר, שהבחור לא מסתדר עם זה שעדנה יותר חכמה ממנו, ועדנה
הייתה חוזרת אל זוננפלד, שהיה כרגיל נוח ומפנק. עדנה דיברה על
זוננפלד כעל סידור נוח, קארין אמרה שהוא מנצל את עדנה בשביל
לפנק את האגו שלו, אבל אני למדתי אצל זוננפלד והכרתי אותו.
האיש היה מרתק, מבריק, וגם חביב ובעל הומור. אני חשבתי שעדנה
מאוהבת בו, ואולי גם הוא בה, לך תדע. יש לה פנים נעימות,
לעדנה. לא פעם דמיינתי לי, איך אני נוגע בהן. אבל איפה, הייתי
אומר לעצמי, היא בחיים לא תעשה דבר כזה לקארין. ואולי גם אני
לא. עדנה הייתה נוסעת עם זוננפלד להרצות בקונגרסים בינלאומיים,
והייתה מביאה משם מתנות מושקעות לילדים שלנו, שנולדו בינתיים,
ומאד אהבו אותה. אחר כך היא נסעה לעשות את הדוקטורט שלה
באוניברסיטה של טקסס, וכאשר חזרה, הצטרפה לזוננפלד בסטארט אפ
שהוא הקים בתחומי האוניברסיטה. הבנתי מקארין, שגם הסידור הקטן
והנוח שלהם חזר לקדמותו, ושלמעשה, הוא מעולם לא נקטע, כי בכל
פעם שזוננפלד הגיע לשם לכנסים או להרצאות, הם דאגו להיפגש
ולעשות דברים ביחד. כשעדנה הייתה בטקסס, העניינים ביני לבין
קארין נעשו מכוערים, וכשהיא חזרה כבר היינו גרושים. אולי משום
כך היא נשארה חברה של שנינו.
צלצלתי אליה בתחילת השבוע, והיא נענתה בשמחה לבקשה שלי. אספתי
אותה מהאוניברסיטה יום אחד אחרי הצהרים, כדי לנסוע להסתובב
בנגריות של רחוב הרצל. לכסנתי מבט חטוף לעברה כשהיא הידקה את
חגורת הבטיחות לגופה. היא רזתה בתקופה האמריקאית שלה, התחילה
ללכת לחדר כושר, וזה בהחלט ניכר בה. ''רוצה מסטיק?'', שאלה
עדנה כשעמדנו ברמזור, ''יש לי מנטה ויש לימון''. לקחתי לי אחד,
ושאלתי אותה איך בעבודה. ''קורים דברים'', אמרה עדנה,
''זוננפלד הציג את הפיתוח שלו לנטוורקס, ויכול להיות שהם יקנו
ממנו את החברה''. ''מה זה אומר בשבילך?'' שאלתי. ''אם הם קונים
את החברה'', השיבה, ''אז הם קונים גם את קבוצת הפיתוח, אני
אהפוך להיות עובדת שלהם''. ''זה נשמע מצוין'', אמרתי, ''להיות
מנהלת פיתוח בנטוורקס''. ''מצד אחד'', אמרה עדנה אחרי רגע של
מחשבה, ''זה נותן גישה להרבה משאבים ולהרבה הזדמנויות, ומצד
שני, לא הייתי רוצה לוותר על האווירה של סטארט אפ''. אחר כך
שאלה אותי: ''ומה אצלך?'' ''אני עוד תקוע באותו מקום'', עניתי,
''עכשיו כשנגמר הסיפור של הגירושין, אולי אני אתחיל לחפש משהו
יותר מאתגר''. ''טוב'', אמרה עדנה, ''את דעתי אתה כבר יודע.
מזמן כבר היית צריך לעזוב שם''. הרגשתי כעסים ישנים חוזרים
ועולים בי, ונדרשתי למאמץ גדול כדי לא להוציא אותם על  עדנה.
''בזמן שהייתי עם קארין'', אמרתי לה, ''לא יכולתי לקחת על עצמי
שום דבר נוסף, לא עבודה חדשה, לא לימודים, כלום. אני יודע שאתן
חברות, ואת אולי לא רואה את זה מהצד, אבל החיים עם קארין רוקנו
אותי מאנרגיות, פשוט ככה. הצורך שלה בתשומת לב כל הזמן, מצבי
הרוח שלה, ההתפרצויות, אני עוד לא התאוששתי מכל זה, אפילו
עכשיו''. עדנה השתהתה מעט, והעירה בזהירות: ''יש בה גם צדדים
טובים''. ''כן'', אמרתי, מאוכזב, ''אני יודע שאתן חברות''.
''אני חברה של שניכם'', אמרה עדנה, ''גם אם אתם כבר לא חברים
ביניכם''. לעצמי חשבתי, שבעצם גם היא, כמו הדירה הקודמת
ותכולתה, מחזירה לחיי את קארין. מוטב שאשמור על עצמי ולא אתלהב
יותר מדי.
השקט קשה במיוחד בסוף השבוע. אני יושב בסלון החדש שקניתי לי,
ומן החלונות הפתוחים נכנסים ריחות בישול וצלייה, שאני מזהה
היטב מחיי הקודמים, וגם מהילדות הרחוקה. רגע אחרי שאני נצבט,
אני שם לב שזה ריח של שום, ואני שונא שום. יכולתי להיענות
להזמנתה של אחת השכנות, עקרת בית קולנית וחביבה, לבוא ולסעוד
בערב שבת איתה ועם בנותיה הקטנות, אבל חשתי שיש כאן איזה
סיבוך, שכדאי להימנע ממנו. חוץ מזה, לך תדע, אולי היא זו
שיוצקת שום כתוש על תבשיליה. עכשיו, מבעד לקירות הדקים, אני
שומע את הקטנות צועקות ומצחקקות לחילופין, ואת אימא שלהן מזרזת
אותן לגמור לאכול, כי האוכל מתקרר, וחוץ מזה אבא שלהן צריך
לבוא בכל רגע לקחת אותן אליו. שמתי לי מוסיקה, חיממתי לי משהו
מהמקפיא, לקחתי ספר ונשכבתי לקרוא. צלילי סקסופון וקונטרבס
מילאו את דירתי הקטנה, ונסכו בי נעימות ושלווה. אבל בספר לא
הצלחתי להתרכז. שוב זה סיפור על אהבה, שוב זה סיפור על זוגיות,
ואני נישא על גלי הזכרונות. איך הכל התחיל, אולמות קולנוע
אפלוליים וממוזגים, מופעי רוק בפארק הירקון, התעלסויות ממושכות
ביום ששי אחר הצהרים, שאחריהן היינו מאזינים במיטה לתכנית
הרדיו ששנינו אהבנו. נזכרתי בארוחות שהיינו עורכים לכמה זוגות
חברים, בנסיעות לחוץ לארץ דרך דילים לסטודנטים, ובכל נסיעה
הייתה לפחות מריבה אחת, ויום יומיים קארין לא הייתה מדברת
איתי, אחר כך מתחילה לשלוח משפט פה משפט שם, עד שחזרה לשגרה,
כאילו כלום לא קרה. הנחתי את הספר, ופתחתי טלביזיה. הם הקרינו
סרט הוליבודי ישן, בשחור לבן, מסוג הסרטים שאני וקארין נהגנו
ללכת לראות, כשהתחיל הקשר בינינו. אנייה מפליגה בים, הוא מדען
תמהוני ממשפחה עשירה, היא ואבא שלה עוסקים בנוכלויות קטנות,
היא נדלקת עליו, הוא לא מבין שום דבר, היא עושה לו סדרת חינוך,
הוא גם כן מראה לה מאיפה משתין הדג, לאט לאט גם הוא מתאהב בה.
איזה יופי, איזה קסם, איזו שנינות. אצלנו לא היה ככה.  סתם שני
ילדים תמימים היינו. כותרות הסיום החלו מתגלגלות, ואז הטלפון
צלצל.
''שמע, דני'', אמר קובי, ''דיברתי עם עופר עכשיו, הוא אומר
שנטוורקס מחפשים מהנדס מערכות, עם ניסיון במערכות בנקאיות, ישר
חשבתי עליך. הוא רוצה לדבר אתך''. ברגע הראשון התמלאתי שמחה,
אחר כך התחילו לצוץ ההיסוסים. ''אני לא יודע'', אמרתי לקובי,
''אומרים שאחרי גירושין צריך להתרגל למצב החדש, להשתקם, אני לא
יודע אם יש לי עכשיו כוחות להיכנס לחברת ענק מהליגה הזו, אתה
יודע כמה זה חשוב לעשות רושם ראשוני טוב''. קובי לא אמר כלום.
''ומצד שני'', הוספתי, ''הצעה מנטוורקס לא מגיעה בכל יום''.
קובי שוב חיכה, ואז אמר, ברצינות שאינה אופיינית לו: ''אולי
אני טועה לגמרי, הרי לא חייתי אתכם בבית, אבל נראה לי שאת
הניתוק הרגשי מקארין אתה כבר עשית מזמן, ואתה לא צריך עוד זמן
בשביל להתבשל עם עצמך, לבדוק מה קרה לך. אולי אתגר חדש זה
בדיוק מה שאתה צריך עכשיו, אתה איש מקצוע מעולה, ונתקעת בעבודה
שהיא הרבה מתחת לכישורים שלך''. לא ידעתי שיש בקובי נדיבות
כזו. ''תודה'', מלמלתי, ''תודה''.
בשבוע שאחרי כבר דיברתי עם עופר, והוא העביר אותי למזכירה,
שקבעה לי ריאיון עם מנהלת כח האדם בסניף הישראלי של נטוורקס.
אחרי הריאיון ישבתי עם קובי באחת מהמסעדות החביבות עליו,
וחלקתי איתו רשמים. ''התחושה לא טובה'', אמרתי לו, ''הקלאפטע
שם נתנה לי למלא איזה שאלון מעליב, אחר כך השאירה אותי לחכות
עשרים דקות במסדרון, וכשסוף סוף נכנסתי אליה למשרד, הסתבר שכל
הרקורד המקצועי שלי לא רלבנטי, וכל השאלות שלה מכוונות לברר אם
אני לא איזה סוציופט, ואם אני לא מתכוון לגנוב מהם. וכל זה
בקול מתוק מדבש, ועם חיוך צדקני קפוא על הפרצוף''. ''אז מה
עשית?'', שאל קובי. ''שיחקתי את המשחק'', אמרתי, ''עשיתי לה
כבוד וסיפרתי לה את הסיפורים שאני תמיד מספר לפולניות האלה,
אבל מה אני אגיד לך, חשבתי שבנטוורקס זה יהיה אחרת''. המשכנו
לעבוד על הסטייקים שלנו, ואז קובי אמר, ''יאללה, מה אתה דואג,
עופר המליץ עליך, והוא, יש לו שם יותר מלה מאשר לאיזה
פסיכולוגית, לא משנה כמה יקר היא מתלבשת. תוך שבוע שבועיים
יזמינו אותך לפגישה עם ראש הדסק הישראלי, הוא בחור רציני, והוא
זה שיחליט לכאן או לכאן, או שמתאים להם או שלא''. יש בזה משהו,
חשבתי. כשהגיע הקינוח, שאלתי אותו אם הוא שמע, שנטוורקס קנו את
הסטארט אפ של זוננפלד. ''וואללה?'', התפלא קובי, ''לא, לא
שמעתי. שיחק אותה, זוננפלד, אה?'' ''כן'', אמרתי, ''עכשיו גם
עדנה עובדת של נטוורקס''. ''נו'', גיחך קובי, ''בסוף ייצא, שכל
הכיתה שלנו עובדת בנטוורקס, חוץ ממני''. הוא לגם מהבירה שלו
וקינח את הקצף מזוויות פיו. ''אז מה'', שאל, ''הוא עוד תוקע
אותה, זוננפלד?'' לא מיהרתי למחות. זה לא תפקידי לחנך אותו,
בטח לא אחרי כל מה שעשה בשבילי. ''היא ידידה מאד טובה שלי'',
אמרתי לבסוף, ''היא עזרה לי הרבה בתקופה הזו''. ''כן'', המהם
קובי, ''היא בסדר''.
שוב יום ששי בלי הילדים. תוף מכונת הכביסה חדל מסיבובו, אני
שומט את העיתון, וניגש לתלות את החולצות שלי, שלבשתי למשרד
בימות השבוע. אני מותח אותן, משתדל לתלות אותן ישרות, זה אמור
להקל על הגיהוץ אחר כך. מן המרפסת שלי, בקומה השניה, אני רואה
בחור צעיר מוביל את נערתו למכונית. זה הבן של השכנים מלמעלה,
ובמכונית הוא מטפל בעצמו מדי יום ששי בצהריים. ידיים טובות יש
לו. קצת מוקדם בשביל לצאת לבילוי, עדיין אור בחוץ. אולי הם
מוזמנים לארוחת ערב אצל ההורים שלה. עצמות לחייו גבוהות, כתפיו
חסונות תחת החולצה הלבנה, שיערו רטוב, או אולי משוח בשמן.
ונערתו, דקה ושחומה, שיערה חלק ונופל על כתפיה החשופות, מגיע
עד קו החולצה נטולת הכתפיות. הבחור פונה לעבר דלת המכונית,
ומבחין בי. ''ערב טוב'', הוא קורא לעברי בחיוך. אני עונד את
המסכה המובחרת שלי, זו עם החיוך הרחב והעיניים המאירות, ומחזיר
לו ברכה כפולה: ''ערב טוב, שבת שלום''. גם הנערה מחייכת לעברי.
מתוקה. הם נכנסים למכונית, מפליגים אל עבר השקיעה. אני מסיים
לתלות את הכביסה, ומגיף את סורגי המתכת. השמש שקעה, ונהיה
קריר. השקט הזה ישגע אותי. אני מצלצל לעדנה.
''מה שלומך'', שאלתי. ''יופי'', ענתה בעליצות, ''אני עסוקה
בבישולים, זוננפלד בא אלי לארוחת ערב''. ''חוגגים את העיסקה עם
נטוורקס?'', שאלתי. ''כן'', צחקה עדנה, ''וגם את זה, שאשתו עם
הילדים בחופשת סקי בשווייץ. ואתה, מה איתך?''  ''יש לי פגישה
עם הבוס שלכם ביום שני בערב'', אמרתי, ''ואני קצת מתרגש, מאד
רוצה שזה יצליח, אבל יודע שאני צריך לשחק אותה קשה להשגה''.
''תבוא אחר כך לספר לי איך היה'', אמרה עדנה, ''אני יושבת
עכשיו שתי קומות מתחתיו''. ''נכון'', קראתי, ''באמת הגיע הזמן
שאני אראה את המשרד החדש שלך. יותר נח מהחדרון באוניברסיטה,
מה?'' ''הקפה יותר טוב'', ענתה עדנה, ''אבל אהבתי את
האינטימיות של האוניברסיטה, את ערוגות הפרחים ואת הפסלים
המכוערים בכל מקום''. ''כן'', אמרתי בקול קטן, מנסה להסתיר את
הקנאה שהציפה אותי. עדנה עלתה על זה. ''אתה בסדר?'', שאלה,
''הילדים אצלך בסופשבוע הזה?'' ''לא'', אמרתי, ''אני עוד לומד
להיות לבד, והבדידות קשה לפעמים''. ''דני'', היא אמרה לי,
''מישהו פעם אמר לי משהו, שאני מאד מאמינה בו. בדידות היא לא
גורל, והיא לא עונש על משהו שעשינו. בדידות היא רגש, כמו שמחה,
או עצב, או כעס, או פחד. כל אחד יכול להרגיש את זה לפעמים.
אפשר להרגיש בדידות בין אנשים, ואפשר להיות לבד ולא להרגיש
בדידות. זה בסך הכל רגש, אתה מבין?''
אני כנראה צריך לחזור ולחשוב על זה. ואולי להפך, הבזיקה בי
מחשבה אחרי שדיברנו, אולי צריך להפסיק לחשוב כל כך הרבה. עליתי
על בגדי ספורט, ירדתי למגרש של בית הספר השכונתי, והתחלתי לרוץ
מסביבו, סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד סיבוב. כבר שנים שלא עשיתי את
זה, והייתי בכושר מחורבן, אבל שמחתי בזיעה הניגרת, בגוף
המתחמם, באוויר הקר הממלא את ריאותיי, ויוצא מהן מדוד ולח,
בצליל צורמני שמרחיק ממני את צליל מנועי המכוניות של הבליינים,
היוצאים עכשיו לכבישים. חזרתי הביתה, התקלחתי, לקחתי את העיתון
למיטה, אבל העייפות הטובה לקחה אותי, בצמרמורת נעימה שעברה
בשרירים הכואבים, לשינה עמוקה מני ים.
''נו, איך היה?'', שאלה עדנה, כשבאתי למשרדה ביום שני בערב,
אחרי הפגישה עם המנכ''ל. ''טוב מאד'', אמרתי, ''הוא כמעט לא
שאל שאלות, בעיקר שטף אותי עם סיפורים על כמה שנטוורקס גדולים,
ואיזה דברים נהדרים הם הולכים לעשות בארץ, וכמה שכדאי לי להיות
חלק מזה, ואני אמרתי שאנחנו בתעשיה מאד מעריכים את המוצרים של
נטוורקס ואת הדרך שבה הם פועלים בשוק. אחרי כל הפור פליי הזה
הוא אמר שהוא חושב שאני אהנה לעבוד אצלם, וסיכמנו שניפגש שוב
והוא יציג לי את התנאים שהם מציעים''. ''לא רע'', שמחה עדנה,
''לא רע''.  הטלפון על שולחנה צלצל, והיא בקשה את סליחתי,
והחלה לנהל שיחה באנגלית. אלה השעות שבהן מתחילים לעבוד בחוף
המערבי, ואנחנו כאן בארץ צריכים להסתגל. התבוננתי סביבי, במה
שאולי יהיה מקום העבודה החדש שלי. המשרד החדש של עדנה עוד היה
מבולגן מהמעבר. סידרו לה עציצים מטופחים, הספרים שלה כבר היו
מסודרים על המדפים, אבל התמונות שהיא הביאה עוד היו בארגזים,
ולוח הפורמייקה עם הטושים עוד נח על הרצפה, מחכה שיבואו אנשי
התחזוקה ויבריגו אותו לקיר הגבס. בינתיים עדנה סיימה את השיחה,
וחזרה להביט בי. ''אז מה אנחנו יושבים פה ככה'', אמרה, ''צריך
לחגוג. רוצה לבוא לסרט?''
בחרנו סרט דרך האינטרנט, ויצאנו משם לכיוון רעננה במכונית של
עדנה. מכונית חדשה ומפנקת, עם הסמל של נטוורקס. תוך כדי נסיעה
חשבתי לעצמי, שאולי מוטב ככה, שעדיף לי לשמור על עדנה בתור
ידידה, לא לנסות משהו רומנטי ולקלקל את זה. כשאני מחליט לא
לעשות משהו, חשבתי, אני מאד יצירתי בקטע של התירוצים. הגענו
לקולנוע קטן בקניון שכונתי. למוריס ולאשתו יש חנות צילום. הוא
אומר לאנשים לחייך ומצלם אותם, היא לא מצליחה להרות. הם
אוהבים. הורטנס היא אופטיקאית צעירה, שחורה אך אמידה. לאחר מות
הוריה המאמצים היא מחפשת את אימה הביולוגית, ומגלה שזו סינתיה,
פרחה לבנה שעובדת על פס ייצור, שהיא גם אחותו של מוריס, ויש לה
עוד בת, מתבגרת שבזה לה ומכסחת אותה. מוריס תמיד רץ לפייס,
להרגיע, לסדר, לעשות שכולם יחייכו, אבל המשבר הגדול חייב לבוא,
ואז פורצת ממוריס זעקה: ''כל חיי עבדתי כדי לעשות את כולם
מאושרים'', הוא צועק, ''ועכשיו אני רואה את שלושת האנשים שהכי
חשובים לי שונאים זה את זה, ואני לא יכול עם זה''!
גם אני לא יכול עם זה. לבי יוצא אל הגבר השמנמן והטוב הזה.
הדמעות עולות ושוטפות את עפעפיי, יורדות וזוחלות מטה במורד
הלחיים. ואז, אז הרגשתי את האצבעות של עדנה באות ומוחות אותן,
לאט לאט. פניתי לעברה, ופגשתי את מבטה. בלי להתיק את מבטה גחנה
עדנה לעברי, ונשקה על שפתיי, נשיקה רכה וארוכה, וטעמה מתוק כמו
מנטה ולימון. כל התירוצים נמוגו, ורק התחושה הנפלאה נשארה. אחר
כך היא הזדקפה, וחזרה להביט בי, מצפה שאומר משהו. ''וואו'',
חייכתי, ''איך שאת יודעת לנשק''. עכשיו גם היא חייכה, בלי לומר
דבר. המשכנו לצפות בסרט, חבוקים. כשהאורות נדלקו נשארנו לשבת
באולם המתרוקן. ''כבר מזמן רציתי אותך'', אמרתי בחשש, ''אבל
חשבתי שבגלל החברות שלך עם קארין, לא תתני לזה סיכוי''. עדנה
נשקה על לחיי ואמרה, ''אני כבר בדקתי את זה עם קארין''. זה די
הדהים אותי, אני חייב לומר. ''ומה... מה היא אמרה?'', גמגמתי.
''בהתחלה היא חשבה שאני צוחקת עליה'', ענתה עדנה. ''כשהיא
הבינה שאני רצינית, היא אמרה, נו, מילא, לפחות אני אדע שהוא
בידיים טובות''.

19.9.2001







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם אין לחם,
אפשר לשלוח
עוגות?


-מארי אנטואנט,
רגע לפני


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/12/05 1:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שושן פרא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה