פעם בשבוע הייתי הולך לבד לספסל ליד חורשת האורנים. מעשן
סיגריה שתיים וכותב שירים. ככה זה היה. שיגרה מוזרה לכל הדעות,
אבל רק כך הרגשתי שאני יכול להמשיך לחיות.

היא שיגעה אותי. היא לא נתנה לי מנוחה. למוח ולנפש וללב
ולנשמה.
לא יכולתי בלעדיה וגם לא יכולתי איתה. זה נכון מה שאומרים על
בנות. הן משגעות אותך אבל אתה לא יכול לתת להם ללכת.

אין ספק שהיא הייתה הרבה בשבילי הרבה. על זה אין עוררין
(והמבין יבין). אפשר להגיד שהיא הייתה הרבה יותר ממה שהיא חשבה
שהיא. אילו הייתי יכול רק פעם אחת לגלות לה מי היא באמת...
אני חושב שאין בזה שום דבר רע, לאהוב כך בחורה.

בחלומות הייתי מלטף ומבין. במציאות הייתי מתחמק ומסתתר. שלא
תראה את פרצופי האמיתי. שלא לחשוף את עצמי אליה.
עם כל הכוונות הטובות שלי, והיו לי כאלה בכמויות, לא הצלחתי
להגיע אליה. ניסיתי בכל הדרכים האפשריות. היה איזשהו מחסום
ביני לבינה. משהו לא הסתדר. היא רצתה משהו אחד אני רציתי את
ההיפך. אפשר להגיד שלא היינו מתאימים. אולי הפכים משלימים.
היא רצתה את כל העולם אני הסתפקתי במעט.
היא ידעה להשיג את שרצתה אני לא רציתי להשיג מאום.

לפעמים שאלתי את עצמי מה הייתי אומר לה אם הייתה לי הזדמנות
אחת להגיד לה הכל. ואז חשבתי שהזדמנות אחת לא הייתה מספיקה.

הייתי צריך כמה ימים להבין מה קורה איתי ומה זה הדבר הזה שקורה
לי. מה זה ומאיפה זה בא. ולמה אף אחד לא הכין אותי לזה. לא
לימד אותי להתמודד עם זה. למה לא לומדים על זה כדי שאפשר יהיה
להיות מוכנים לזה כשזה מגיע.
השגעון הזה שעטף אותי תקופה כה ממושכת סירב להרפות ממני וחשבתי
שזה הסוף. לא יכולתי להניח לילדה הזאת לשחק לי בראש ככה.
חשבתי שאני חזק מזה. הרי עברתי דבר או שניים ולא ציפיתי שזה
דווקא יכריע אותי הייתי חייב לדבר איתה.
מה יהיה איתי? שאלתי. ואף אחד לא ענה. בטח שלא אני.

את האמת, היא שיגעה אותי. בכל המובנים של המילה. לטוב או לרע.
לראות אותה עם מישהו אחר היה עושה לי צמרמורת. לא לדעת איפה
היא היה מטריף אותי. אפשר לקרוא לזה אובססיביות אבל בשבילי זאת
אהבה צרופה בקנאה. אהבה זו אובססיביות לשמה.
בכל פעם שהסרתי את עיני ממנה פחדתי שמשהו רע הולך לקרות.
ויום אחד, כך קרה.