אני יושב שם באי נוחות, השמש החביבה מלטפת את עורפי. אני חלק
מקבוצת אנשים הישובים במעגל.
הבית מוצף אור, מה שמשכיח מעט את החורף.
חלונות ענק מציגים נוף ניאו-ירושלמי מרהיב.
המרחבים מזכירים לשוכני הערים מבינינו את קיומו של האופק.
ממולי, בצידו השני של המעגל, יושבת האמא.
ממנה, ועד אלי יושבים כמה חברים וקרובי משפחה.
השנה ישנם פחות אנשים משנה שעברה אבל השכחה הנה חברתנו הגדולה
ביותר.
האמא מבקשת שכל אחד מאתנו יקריא בתורו מיומנו של בנה.
מבטי מרוכז בה - היא משקיעה מאמץ ניכר להשאיר הכל בפנים.
האדם הראשון במעגל, זה שיושב ליד האמא, מתחיל להקריא קטע
מהיומן:

אתמול עליתי על הרכבת לבאר שבע, כמו בכל יום שלישי.
הדרך הזאת לעולם אינה נמאסת עלי.
היכולת לראות את השמים והארץ מתחברים באיזה קו רקיע רחוק מיעלת
את הכניסה והיציאה של האוויר מראותי.
חיפשתי מקום לשבת.
הרכבת הייתה כמעט ריקה ובכל זאת חיפשתי.
אחד הדברים שאני הכי אוהב ברכבת זה הפוטנציאל הגלום בישיבה מול
אדם אחר.
סידור הישיבה הזה, של 4 אנשים במרחב קטן מכפיל את הסיכויים
להיווצרות אינטימיות, לעומת אוטובוס שם אתה כתף אל כתף עם בן
הזוג הזמני.
התיישבתי מול בחורה שעוד הבחנתי בה שבוע שעבר באותה הנסיעה.
היה לה ניצוץ חיי בעיניים כמו שיש רק לאנשים חרשים להם העיניים
מרכיבות את רוב אוצר המילים.
היא חייכה כשהתיישבתי, בטח כיוון שהבחינה שכל המושבים סביבנו
ריקים.
היא הייתה סטודנטית לגיאולוגיה, שעד מהרה פצחה בהסברים נלהבים
על תיאוריות של פנים האדמה, ההרים והארץ.
מעולם לא שמעתי מקצוע שחשבתיו ליבש, מסופר בכזאת חיות, בכזאת
תשוקה - מינית כמעט.

מבטי עדיין מרוכז באמא.
שפתה התחתונה רועדת קלות.
קל היה להבחין במאמץ שהיא מפעילה על שרירי לסתה בכדי לנעול את
שיניה יחד.
כאילו מפלצת אדירה מנסה לפעור את פיה מבפנים והיא נלחמת בו בכל
כוחה.
האמא מבקשת שכל אחד יספר זיכרון צרוב על בנה.

אחותו, היושבת לצידי במעגל, מתחילה לבכות.
כבר מזמן שכחו ממנה.
היא מודעת היטב לעובדה שכל עוד היא בחיים, אין סיכוי שישימו
אליה לב.

בינתיים מתגנב לו כלבו של בעל הבית למרכז המעגל.
כלב חמוד, עדין שלועס לו עצם בשובבות ומשתכשך בקרני השמש.
עיני כולם נשואות אליו.
אם בגלל שהוא היחידי שאינו מודע לאווירת החדר ואם בכדי שלא
יצטרכו  להביט האחד לשני בעיניים.

הסיפורים והזיכרונות ממשיכים ואחד אחד בתורו מספר עליו סיפורי
גבורה, התעלות ואצילות נפש.
אני מתפלל לסיפור ששופך אור על צדדיו הפגומים, כדי להזכיר אותו
במלואו ולא רק את חציו.
הייתכן שכשאדם נפטר הוא מאבד מאנושיותו, לא כיוון שהוא חדל
לחיות אלא מפני שהוא מנושל מכל תכונותיו הלקויות?

האמא מבקשת ממשתתף נוסף להקריא מיומנו של בנה:

אתמול הייתה הפעם הרביעית שנסעתי איתה ברכבת.
אני כבר מכיר תיאוריות מתקדמות בהיווצרות כדור הארץ.
אני שותה את דבריה בהתלהבות - כיצד הלוחות הטקטוניים מתנגשים
אחד בשני ויוצרים את ההרים והעמקים. כיצד קרום כדור הארץ הוא
שברירי אך גמיש לעומת הכוחות האדירים הגועשים במעמקי האדמה.
כיצד הרי הגעש ורעידות האדמה מזכירים לנו קיומן של כוחות אלו,
מפעם לפעם, כאשר החלק החיצוני של הכדור אותו אנו חווים, אינו
יכול להם יותר.
אני כבר רגיל למבט המאוכזב, הכועס מעט שהיא נותנת לי רגע לפני
שהיא יורדת מהרכבת.
היא נעלבת שאני לא מבקש ממנה טלפון או משהו בסגנון.
היא אינה מבינה שזה בגלל שאני מופתע מסוף הנסיעה, כל פעם
מחדש.
אני כל כך שקוע בהסבריה ובעיניה מלאות הלהט, בתנועות החן
שעושות שפתיה כשהיא מזיזה אותם - שאני שוכח את שעת האפס.
אני שוכח שיש לי זמן קצוב לעשות מעשה.
אבל מה לעשות שהנסיעה עורכת שעה וחצי ולי לוקח שעה ושלושים
וחמש דקות לאזור אומץ.

שוב אני מביט באמא.
עור פניה מרקד לו בתזזיתיות סביב העצמות  המרכיבות את פרצופה.
מאמציה כבר בלתי נסבלים.
אם היה סיסמוגרף נפשי בחדר, כבר מזמן כולם היו מתפנים בבהלה.
הסימנים מעידים שהיא עומדת להתפרץ.
אני מרגיש את עורפי מתחיל להישרף מהשמש.
היא מבקשת בקול חנוק שיקריאו את הדף האחרון ביומנו של בנה.
התור הגיע אלי ועל כן אני מקריא:

שלשום לקחתי מונית בדרך הביתה.
איך שהוא אני תמיד נקלע לשיחות ארוכות עם נהגי מוניות.
הנהג סיפר לי על בנו הצעיר שמת מסרטן ריאות בגיל 19.
"כולה שנתיים והכל נגמר" הוא הפטיר בקול חלש.
המאמץ בקולו היה ניכר - רק לדבר דרש ממנו המון כח.
כאילו הצער גרם לו להדבק באותה המחלה, אולי מתוך תקווה שיוכל
להציל את בנו ובכך צמצם את כמות האוויר בריאותיו.
באותו רגע הבנתי שאני חייב לעשות מעשה.
מחר כשאסע לבאר שבע בפעם האחרונה אעשה את הצעד.
אומר לה כמה היא מוצאת חן בעיניי. כמה אני שוכח את עצמי
בנסיעות הללו וכמה אני שבוי בנוכחותה.
לא תהיה לי הזדמנות אחרת.

האירוע מסתיים.
האמא, באפיסת כוחות מוחלטת, אומרת שלום יפה לנוכחים.
אני נוסע בדרך חזרה לעיר, מבחין כיצד ההרמוניה ההררית הופכת
לאיטה לגיאומטריה עירונית.
אני חושב על כל אלפי הדרכים שניתן למות בהן ועל הפלא שרובינו
מצליחים לחמוק כמעט מכולן.
אני חושב על הצורה הטיפשית שבה בחר למות, כ"כ טיפשית שהיו כאלה
שחייכו כששמעו על כך - כאילו קומיקאים המציאו את מותו.
אני עוצר את הרכב בצד ולוקח שאיפה עמוקה ואחרונה של אויר לפני
הכניסה לעיר.
אני תוהה אם הספיק לעשות מעשה לפני אותו יום ארור שבו הפסיק
לנשום ונהפך לזיכרון נמוג.