אני אשב על ספסל ברחוב סואן ואקבל פתק
מאישה שהרחוב הוא הבית שלה.
האישה תעמוד מולי ותביט בי
זה יהיה רגע מאוד מסריח
היא לא מריחה טוב האישה מהרחוב
היא תתחיל לחפש בכל הגוף שלה
בכיסי המעיל שעליה, שכבות שכבות
מאחורי האוזן, מתחת לכובע, בבית השחי, בין האצבעות
זה יראה כאילו היא מתגרדת
כמו אסיר חולה אבעבועות מהמאה הקודמת
רק שלא יהיו לה רסן או שלשלאות אזיקים
האישה מהרחוב תיעצר פתאום
ותרחרח לי את הצואר
רק הפליאה שתעצור לי את הנשימה תמנע ממני להקיא עליה
היא תביט אל תוך העיניים שלי, ותפתח את הפה
כמו מנסה לומר משהו
אבל היא לא תאמר דבר
על הלשון שלה ינוח פתק
מקופל קטן קטן
היא תירק אותו בעדינות אל כף היד שלי
שהיא סידרה קעורה מתחת לפה המקומט שלה
ותעשה לי מין נו נו של נשים זקנות עד שאתחיל לפתוח את הפתק
ואז היא תיקרע מצחוק
תטפח לי על הראש
ותדדה אל בין האנשים
לתוך הרחוב
עד שתיעלם.
אני אשאר עם הפתק ביד.
אני אתחיל לפתוח את הקיפולים שלו. לאט לאט.
הפתק יהיה מקופל קטן קטן.
האותיות יתחלו לבצבץ ויהיה נדמה שממש עכשיו הן מסתדרות
על הנייר למשפטים סדורים.
יהיה כתוב שם:
"אל תפחדי לומר לו מה שאת רוצה.
אם השמיים אפורים מחר סימן שהוא מקשיב
אם יש שמי תכלת רק תביטי בו ואל תאמרי דבר.
אם זה אני, אני אבין.
אני אומר: "תגידי מה את רוצה"
אז תחייכי ותאמרי: "בוא נלך ברחובות"
אנחנו נלך שותקים עד שתחליטי שאת רוצה לספר לי.
אל תפחדי לומר לי מה את רוצה." |
