זו התשוקה שבעבר הייתה טבעית ומאולתרת
זו התשוקה שחיברה את הנשמה התאומה
זו אותה אחת שיכלה להתקיים רק בשניים אך בכל מצב
היא היפה שמחברת אלקטרודות של חום ואהבה, חיבה וחמלה
היא המענגת, המכשפת, הבלתי נדלית ובלתי נשלטת, הפנטזיה.
היא קרובה היא שורפת
כמו השמש, כמו הנוף המרהיב שנראה במבט על
ואני ואתה כה קרובים, והפיקסלים הקרובים מקהים את התמונה
הרחוקה,
עד כי היא בלתי נראית, עד שנראית רק פיסת גוף מצומצמת.
היא אינה יותר התמונה המשומנת, החושפת בחכמה, המאופרת
היא הדמות שקמה השקם בוקר, עייפה, צנועה בצבעי החיים,
היום ואינה יותר מסתורית וזוהרת בלילה
נהפכה עתה לתשוקה מאולצת
הפכת אותה למזויפת, למיותרת
הידרת אותה בצבעים לא לה, בצבעים שדוהים
צבעים זולים שתלויים באקלים
התשוקה שלנו מקושטת להפליא,
אך פלא הדבר אם בהעדר הקישוטים, איתם גם היא הלכה?
עתה היא עוקבת אחר בפיקסלים הרחוקים, הצבועים המסתוריים
האחרים,
עוקבת אחר הפנטזיה האחרת כי שמה מעתה כן הוא "הפנטזיה האחרת"
היא פיתחה נוגדנים ל"פנטזיה". כעת היא מחפשת בית,
בית סוכריות מכושף, לא חם, לא אוהב, לא מלטף.
לא הבית שלנו. "בית אחר", בית צבעוני וזוהר. "בית החטא".
בגדה בגדה בגדה בנפש תאומה