בטעות הגענו לשם. אני אוהב את כל הראיונות והשאלות בצבא, הרי
בסוף הם שולחים אותך להיכן שהם רוצים. בטעות הגענו לשם, כך
הסברנו לכולם, אבל לא היה מי שיקשיב כי כולם הרי באו להעביר
שלוש שנים את הזמן והם בדיוק עכשיו בהפסקת צהרים. בטעות הגענו
לשם  ומה זה שם?. 40 ק"מ ממצרים, חול "פודרה" שמכסה את הנעליים
בדיוק במקום שאמור להיות מצוחצח ורעש של פגזים באוויר. מעולם
לא הייתה התחלה יותר גרועה. כבר בנסיעה מלאכי חזקיה סיפר ברדיו
על הרעלת המזון ההמונית בבסיס והבנו שאוכל גורמה כבר לא נקבל.
שני גברים עם מדים, נשק ומחסניות וחולצה של פו הדוב מלמטה.


"רימון" צעקתי ביחד עם המפקד וניסיתי לקלוע לחבית. רעש כבד
נשמע וענן קטן של אבק עלה מן המכתש. המניאקים שמו את החבית
רחוק והבטיחו שבת בבית למי שיקלע. רטובים מזיעה, הצובעת את
המדים בצבע חאקי כהה ומסריח בשילוב פודרה רכה ישר מהשטח,
כורעים תחת הנטל של אפוד מלא, קסדה ושאר ירקות, ניסינו בכל
כוחנו לקלוע לחבית המזוינת. "לא תצליחו לקלוע גם לחור של זונה"
צעק הסמ"ח (סמל מחלקתי) וניסה לדרבן באמצעות קטעי פיוט. את שאר
החיילים הממתינים לתורם, כמו בקופת חולים, ניסה המפקד לבדר
במשחקי חברה מרתקים כגון משחק האבן. המפקד זורק אבן, צועק אז"ר
(אויב זרק רימון) וכל החיילים נזרקים לצד השני בניסיון נואש
להתחמק. דרך טובה לסגור את החור שנפער בלו"ז הצפוף. מראה מגוחך
של אנשים הקופצים מצד לצד נגלה לעיניו של מיקי. הוא מצא פתרון
בכך שהתרחק קמעה מהחבר'ה וכך בכל פעם שנזרקה האבן הוא היה
מספיק רחוק ולא נאלץ לקפוץ. כמו תמיד גם כאן המפקד שם לב
לפרטים הקטנים ועשה לו משחק פרטי עם האבן. שעות התגלגל מיקי
בחולות, הפך לחיה מדברית ממש עד שנמאס לו. "אז"ר " צעק המפקד
וזרק את האבן שניתזה מקסדתו של מיקי ונבלעה בחולות. מיקי מצא
ולקח את האבן וזרק בחזרה תוך זעקה "אז"ר חזר". המפקד לא נשאר
פראייר וצעק "אז"ר חזר, שבת נשאר". דמעותיו של מיקי הרטיבו את
שארית האבק שעוד נותרה יבשה. לא נורא, ניסינו לעודדו וצ'יפחנו
אותו בקלילות "וגם יש לך סיירת סמ"ח בלילה" המשיך המפקד. כאן
כבר לא יכולנו לעזור. סיירת סמ"ח הייתה מילת הקסם שהפכה כל
חוויה לזוועה. חזרנו בחזרה לבסיס בריצה תוך שירה אדירה בחרוזים
שרק הצבא יכול להמציא והקפנו מספר צריפים שנדמה שהוקמו אך ורק
לשמש נקודות ציון למפקדים. "לצריף וחזרה תוך 30 שניות, זוז".
לצריץ? תוך 30 שניות? בקושי אפשר לראות את הצריף עם משקפת. תוך
30 שניות? לפי איזה שעון?
"לא הספקתם ואתם עדיין מחייכים, אהה. אם נשאר לכם כוח לחייך,
יש לכם כוח בשביל לרוץ. 20 שניות, זוז". כנראה שהגיון פנימי של
המפקד הביא אותו לחשוב שאם לא הצלחנו לעשות זאת תוך 30 שניות,
כשאנו רעננים, בטוח שנצליח לעשות זאת ב- 20 שניות. מותשים מעוד
יום רצנו למקלחות בניסיון למחוק כל זכר למה שהתרחש מקודם כמו
קורבן אונס שרוצה לשכוח ממה שקרה. חזרנו וקפצנו לתוך מיטות
הכפית הקרויות כך משום שאתה נבלע בתוכן כי תמיד משתחררים מספר
קפיצים או ברגים. היינו רק שבעה אנשים באוהל של שמונה ופתאום
נזכרתי שלא רק למיטות השתחררו מספר ברגים.
מיקי עדיין התרוצץ בחוץ כשהסמ"ח מתזז אותו ללא הפסקה. "שפוך
ארבעים בצד" נשמע קולו של הסמ"ח בתוך האפלה ומיקי ירד לארבעים
שכיבות שמיכה כך ראינו מהחריך של האוהל. "סיימת את השכיבות?"
שאג  הסמ"ח "כן" הכריז מיקי "כן, מה? שפוך עוד חמישים ואחרי כל
אחד תגיד המפקד, כדי שסוף סוף תזכור מי אני" הסמ"ח חייך והוסיף
"ומי אתה". "כן המפקד" שמענו את מיקי גונח "אחד, המפקד, שניים,
המפקד...." זה נשמע כמו מנטרה הודית משומשת "חמישים, המפקד"
סיים מיקי וקם "למה החולצה שלך מחוץ למכנסיים?" עיני המפקד
יצאו מחוריהן בזעם ונתקלו במשקפי הדיסטאנס. "אבל, אבל.." גמגם
מיקי בניסיון להסביר. "אבל מה? שפוך עוד חמישים בצד". מיקי החל
לפמפם והסמ"ח לידו, שילוב של נאצי וערס לא מגולח. סליחה, המפקד
תמיד מגולח. זה היה זיפים של השטח.  "אני רואה שאתה רוצה שנשאר
פה עד הבוקר לראות את הזריחה". הסמ"ח התחיל בשיחה ידידותית "לא
ידעתי שאתה רומנטיקן. זה בסדר, בקצב הזה לא תראה אישה עוד הרבה
זמן. אני אהיה האשה שלך, רק שהפעם אני זה הצד הדופק". הקינוח
היה כשמיקי הקיף את כל המחנה בצעקות "נפלתי בפח, סיירת סמ"ח".
רמי מהמיטה שליד התלונן שהצעקות מפריעות לו להירדם. "תתאפס על
עצמך, זה מיקי שלנו, לא מישהו זר" צעקתי וחזרתי לשק שינה, קורא
באמצעות הפנס את המכתב שהחברה שלחה, נזהר שלא יתפסו אותי אחרי
כיבוי האורות. לבסוף נרדמתי עם הפנס דלוק ביד לקול הצעקות
המונוטוניות. התעוררתי מתוך חלום רטוב כמעט לפני שנגמר,
כששמעתי את מיקי קורס על המיטה ונרדם תוך כדי הנפילה, מבלי
להחליף בגדים. ניסיתי להחליף עימו מספר מילים, אך הוא רק העיף
את הדברים שלו מהמיטה, ככורה קבר או מקלט אטומי ומתחפר בו
עמוק- עמוק.
יום חדש החל. קמנו להעיר את התרנגול. הוא אחראי להעיר את השמש.
עוד איקס אחד לסמן ביומן ואנחנו מתקרבים לסוף. לסוף הטירונות
או לסוף שלנו, מה שיבוא קודם. המפקד מצא היום בדל סיגריה מונח
לו ברכות על החולות. "נראה לכם שאתם מלכלכים לי ת'בית?" הוא
שאל רטורית. לא היה טעם להסביר לו שמדובר בחולות ובמדבר ואי
אפשר לתפוס את הפושע הנלוז. "עד הצהריים אני רוצה מאה בדלים
מסודרים בשלשות" אף אחד לא העז לבשר לו שאי אפשר לסדר מאה
בשלשות. אף אחד חוץ ממיקי, שרצה להראות שהוא חזק בחשבון. המפקד
אמר לו שישאיר שלשה פתוחה ושגם אותו הוא יפתח בלילה. נושא
סיירת סמ"ח הפך לריטואל קבוע בסדר יומו של מיקי וראיתי אותו
מתחיל לדעוך לאט- לאט. בצהריים לסמ"ח היה מצב רוח. השגנו מאה
בדלים. בהפסקות עישנו כמו קטרים. יהיה לנו סרטן, אבל השגנו מאה
בדלים. המצב רוח היה כל כך טוב והסמ"ח, אפילו, סיפר בדיחות. רק
שהיה חוק אחד, אסור לצחוק מהם. נשמע חוק מטופש, אבל הבדיחות
היו ממש טובות, כאלו שמרעידות לך את הבטן מבפנים ואתה לא יכול
להתאפק מלהתפרץ בצחוק עז שנתקל בפרצופו של הסמ"ח. הפעם היה זה
תורו של נתיב לרוץ בכל הבסיס ולצעוק "אני קרל לואיס, אני קרל
לואיס". התאפקנו שלא לצחוק שנית. מיקי לא הצליח ונשלח אחריו
תוך צעקות "אני בן- ג'ונסון, אני אעקוף אותך". הם חזרו מחייכים
למרות הטחינה. "אל תשכח את הסיירת סמ"ח בלילה" המפקד דאג למחוק
את החיוך של מיקי. מיקי נשבע לעצמו שהפעם הוא לא יהיה בסיירת
סמ"ח וזה סופי. ירייה נשמעה בשירותים. רצתי אחוז אמוק, מגלה את
מיקי עם רגל שאפשר לראות דרכה את הצד השני. "אין יותר סיירת
סמ"ח" הוא צווח וצרחתי איתו בחדווה מהולה בשוק טוטאלי. התחלנו
לשיר את השיר "רגל מעץ" והיינו כשיכורים. השירותים הלבנים
הוכתמו בדם הרב שהתפרץ בגלל הריקודים שלנו. מסכנים התורנים של
מחר. הסמ"ח פרץ לשירותים, חיוור כסיד והתחיל לבכות. לא דמעה או
שתיים. בכי תמרורים. לא ידעתי שמפקדים בוכים. ניגשתי להביא לו
נייר. בינתיים את מיקי פינו למרפאה כשכל המחלקה חוזה במראה. כל
הקודקודים עם הרכבים החומים המפוארים הגיעו לבירור וכך עברנו
מאוהל אחד למשנהו לתת עדות במשפט השדה . לישון כבר לא ישנו
באותו הלילה. הסמ"ח ניגש אלי, כשהבלגן כבר היה קרוב לסיומו,
ולחש לאוזניי את משפט הקסם "יש לך מחר סיירת סמ"ח".